fbpx

"הדבר הכי מביך היה כשהיו מרימים אותי לבמה. זו טראומה"

לקראת הופעה לרגל "לילה סגול", סולן "הפיל הכחול" לירון אטיה מספר למה החליט לדרוש שכל אולם שבו יופיע יהיה נגיש

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

לירון אטיה, סולן להקת "הפיל הכחול", כן, הלהקה מאשקלון שהוציאה להיטים גדולים כמו "יסמין", "הכל יהיה" ו"לווייתן", יצטרך בקרוב להיות לא רק כחול, אלא גם קצת סגול. ב-4 בדצמבר יגיע אטיה, המתנייד על כיסא גלגלים, יחד עם הלהקה למשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע להופעה מיוחדת שתנעל את אירועי "לילה סגול", שיחלו השנה ב-2 בדצמבר.

אירועי "לילה סגול" נערכים ביוזמת מפעל הפיס ואתר "שווים" לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, המצוין במדינות רבות בעולם. לכבוד היום הזה החליטו במשכן לאמנויות הבמה וב"פיל הכחול" להעלות הופעה המוקדשת כולה להעברת מסר של נגישות ושילוב אנשים עם מוגבלות בחברה ובתעסוקה.

"החזרה של 'הפיל הכחול' לבמה לא קרתה רק מאהבה למוזיקה ומרצון של הקהל, אלא גם מהבנה עמוקה שיש בישראל בעיית נגישות, באופן כללי ובעיקר בהופעות", מסביר אטיה בשיחה עם "שווים". "מטרת ההופעות שלנו עכשיו היא להרים קול צעקה על הנעשה בארץ ולשנות את תרבות ההתעלמות מהאוכלוסייה הגדולה והחשובה הזו ולתת לה את זכויותיה הבסיסיות. הלהקה חרתה על דיגלה לקיים את הופעותיה אך ורק במקומות נגישים, כולל הבמות עצמן, ולהשמיע את קולו של מי שלא נשמע".

לירון אטיה על הבמה עם "הפיל הכחול" צילום: חדשות 12

"התחלתי לכתוב רק אחרי התאונה"

עד גיל 18 היה אטיה, היום בן 34, בחור אשקלוני די טיפוסי שבעיקר אהב ים וגלישה. אז הגיעה תאונת סקי קשה שהפכה את חייו והותירה אותו משותק בשתי רגליו. מאז, כמו כל אדם נכה, הוא נאלץ להתמודד עם חוסר הנגישות במרחבים הציבוריים, שמקשה על ניהול חיים יומיומיים עצמאיים. אטיה גם כותב על כך רבות ברשתות החברתיות, באופן שזוכה להדים רבים, כולל בתקשורת.

אחרי התאונה, בזמן שהיה מאושפז בבית החולים לשיקום ממושך, נולד "הפיל הכחול". החברים היו באים לבקר אותו, מנגנים יחד, וכך קמה הלהקה. השם, אגב, לא קשור לפילים עם חדק, אלא דווקא לגלולה הכחולה (blue pill) שאטיה היה צריך לקחת מדי יום ממיטת האשפוז שלו.

"התחלתי בעצם לכתוב רק אחרי התאונה", הוא מספר, "לפני זה לא הייתי ממש מחובר לעולם הזה. כשהיה לי רגע פנוי מילאתי אותו במשהו פיזי – גלישה או אימוני כושר. אחרי התאונה – צריך לזכור שאז עוד לא היו סמארטפונים – מצאתי את עצמי בחלל ריק. אז אי שם בשיקום בבית לווינשטיין, כששעות הביקור נגמרות ב-21:00, מתחילים לילות לבנים ומחשבות, ואין לך מה לעשות עם עצמך. שם התחלתי לכתוב.

"כל המחשבות האלה העבירו את הלילות שלי בכתיבה", הוא ממשיך, "לדבר אל הנייר ולתקשר עם עצמך על מה שעובר עליך. זה ככה עד היום. כל מה שאני מרגיש אני כותב מהמקום הכי אישי. למדתי בעצם לתקשר דרך הכתיבה. ככה יותר קל לי לסדר את המחשבות, ואני שמח שזה עזר גם לאנשים אחרים. כשאני כותב מהלב, אנשים מרגישים את זה. אפילו שולחים לי הודעות או קעקועים עם שורה משיר שלי שנכנסה להם ללב. מוזיקה זה דבר נהדר. זה כמו ציפור שאתה לא יודע לאן תעוף, וזה ווין ווין הכי קלאסי שיכול להיות. יכול לעשות גם טוב בחוץ, וזה מושלם מבחינתי".

"אפס התייחסות למה שהבן אדם יכול". עטיה

למרות שהלהקה התפרקה לפני תשע שנים, חזרתם להופיע לאחרונה. איך אתה עם זה?

"לפני כמה חודשים הלהקה החליטה לחזור להופעות. לי עצמי היו טראומות מהנושא של ההופעות, זה עשה לי רע. תמיד הביך אותי שהיו צריכים להרים אותי לבמה, וגם אף פעם לא עשינו הדרן בגלל עניין הנגישות. בגלל כל הסיבות האלה לא אהבתי להופיע.

"עכשיו, כשדיברנו על לחזור להופעות, החלטתי שאני מופיע רק במקומות נגישים. ואמנם, בזכות זה מקומות הונגשו ושמו רמפות מתאימות על הבמות, וזה היה כיף וסוחף כמו פעם. מצד שני, צריך לדבר מעל כל במה גם על עניין הנגישות לקהל הנכים. בשנים שלא הופעתי הלכתי להופעות כצופה, וזה היה נורא. הייתי צריך לפעמים חודש של הכנה עד שהגעתי להופעה. לטלפן ולברר מראש אם המקום נגיש, ואז לקנות שני כרטיסים כי מישהו חייב ללוות אותך. ואז אתה מגיע וזה בכלל מופע עמידה, והכי משפיל שאתה צריך באיזשהו שלב להגיע לשירותים. זו תמיד חוויה מגעילה, ובגלל זה הפסקתי ללכת להופעות. אז עכשיו אנחנו שמים דגש גדול בהופעות שלנו אנחנו על נגישות".

"לילה סגול" מוקדש השנה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעולם העבודה. כאדם נכה, כמה זה קשה להשתלב בעבודה?

"מאוד קשה. לא בגלל אי מסוגלות שלנו לעבוד, אלא בגלל שאין אמביציה גבוהה מצד מעסיקים לקחת נכה לעבודה, גם אם הוא מאוד רוצה. אני יודע איך נכים ייתנו את הנשמה בעבודה, כי יש לנו צורך עמוק להוכיח שאנחנו מסגולים לטוב. אבל מעסיקים נרתעים מאוד להעסיק אנשים עם מוגבלות. הם פוחדים שהעובד לא יוכל לתת מספר שעות מינימלי, או שיהיו הפתעות לרעה. לא יודע ממה זה נובע, אבל יש הסכמה כוללת שבשתיקה שיש עבודות ספציפיות שמשאירים אותן לנכים. אני בגיל 25, כשלא ידעתי מה לעשות והתחלתי לחפש עבודה, הבנתי מהר מאוד שיש משרות קבועות ומוגבלות לנכים – שנכה צריך לעבוד במענה טלפוני או באיזה פס ייצור. אפס התייחסות למה שהבן אדם יכול".

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

אז מה עשית?

"אמרתי לעצמי שאולי אני לא צריך להיות שכיר, ואני וחבר פתחנו עסק לסרטוני וידיאו, ואנחנו משווקים אותם להמון מקמות שבהם הם מבוקשים. לקמפיינים גדולים ואפילו ל'ארץ נהדרת'. יש לנו המון עבודה. בזכות אנשים שהאמינו בי ובזכות השותף שלי רועי מישר, שנכנס איתי לעסק, אנחנו עושים דברים מופלאים ביחד".

מה צריך לשנות כדי שיותר אנשים עם מוגבלות יעבדו?

"קודם כל שינוי תפיסה. התפוקה לא תפחת אם תעסיק עובד נכה. זה פער של חוסר מודעות. לצערי, היום רק אם לאיש הייטק יש בן על כיסא גלגלים, הוא יראה את הדברים אחרת. אני, כנכה בעל עסק, לא נרתע מלעבוד עם נכים. אני חושב גם שהקורונה עשתה דבר מדהים מבחינת ההבנה שעבודה הרבה יותר יעילה כשהיא נעשית מהבית. הקורונה הכריחה אותנו להבין שלא צריך לעשות דברים במקום אחד 12 שעות, וזה עוזר מאוד לנכים שמפחדים מזה".

זה לא בודד קצת?

"זה לא חייב להרגיש בודד. אתה פשוט צריך להרגיש חיוני וממוצה, זו התשובה לכל בדידות".

מלבד ההופעות, ספר מה אתה עושה

"למזלי, יצא לי לבחור לעצמי מקצוע ותחביבים שלא חוזרים על עצמם. בעבודה אני עורך וידיאו ועושה אנימציה וכותב תסריטים מצחיקים. וכמוזיקאי כל שיר זה יצירת חיים של התחלה מאפס. הקפתי את עצמי ביצירתיות, וכך אני כל היום נע סביבה. כל רגע מוסיף עוד תו למוזיקה, עוד תסריט שעולה לי לראש. זו השגרה והחיים שבניתי לעצמי כדי להתגבר על הנכות בגוף".

הנכות לא מגבילה את היצירה?

"מבחינת המוזיקה, זה מאוד השתנה במהלך השנים. בהתחלה אני כתבתי והלחנתי את השירים, ואז החומרים הגיעו ללהקה, וכל אחד ניגן בכלי שלו. כשהלהקה התפרקה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעשות מוזיקה אבל גם חייב להתפרנס. הבנתי שאני צריך לעשות את זה לבד.

"את התקליט האחרון של 'הפיל הכחול', למשל, עשיתי לבד. לקח לי ארבע שנים לסיים את העבודה. ניגנתי וציירתי אנימציה, הכל בעזרת עכבר. תו לתו, קו לקו. ככה עשיתי את כל הכלים. כשאת שומעת את האלבום, לא תרגישי שמשהו ממוחשב, אבל זה הכל עבודת נמלים של שנים. כך שהנכות לא  סגרה בפניי את ההזדמנות לנגן על כלים. העניין הוא לאלתר ולמצוא דרכים אחרות ליצור. העניין הוא כמה אתה מוכן ללכת עד השיא שלך וכמה אתה מוכן לקרוע את התחת וכל הזמן לחפש דרכים יצירתיות".

להזמנת כרטיסים למופע של "הפיל הכחול" ב-4 בדצמבר במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע >>>

https://mishkan7.co.il/event/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%9C/

לירון אטיה – שירה

גלעד לוי – שירה וגיטרות

ניר מעין – בס

ארז ברעם – גיטרות

רז חנוכי – גיטרות

רז טובול – תופים

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

רותי זוארץ

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״