fbpx

פרשת חיים ולדר: לשים סוף לתופעת המטפלים שאינם באמת מטפלים

ולדר טיפל בקטינות למרות שלכאורה אין לו שום הכשרה, וכעת הוא חשוד בניצול מיני. בטור אישי, אמיר שטיין קורא לשינוי דחוף בתחום

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת אמיר שטיין

לאחרונה פירסמו העיתונאים אהרון רבינוביץ ושירה אלק תחקיר בעיתון “הארץ” תחת הכותרת “נשים מעידות: הסופר ואיש החינוך חיים ולדר ניצל אותנו מינית כשהיינו קטינות”. בשעות הראשונות אחרי הפרסום לא ידעתי את נפשי. חיים ולדר היה אחת מהדמויות שהכי השפיעו עליי כבן אדם. ספריו “ילדים מספרים על עצמם” ו”הגיבורים שלנו” לימדו אותי להתבונן פנימה, לקרוא לרגשות שלי בשמות, ועשו במובנים רבים סדר בעולם הפנימי שלי.

ולדר הוא דמות מרכזית בציבור החרדי. כשמגפת הקורונה רק החלה והיה מסובך להעביר למגזר את המשמעות של הווירוס, במיוחד כי אין טלוויזיה, חולקו לילדים חרדים ספרים שלו על הקורונה. ולדר חתום על ספרי הילדות שלנו, כתב טורים בעיתונים “יתד נאמן” ו”אותיות”, שידר בשתי תחנות רדיו חרדיות, משמש כמנהל חינוכי ב”מרכז לילד ולמשפחה” של עיריית בני ברק ומפעיל קייטנות קיץ שכל ילד חולם להשתתף בהן. בקיצור, חתיכת דמות מוכרת, מוערכת ומשפיעה.

מעבר לחשדות המזעזעים לכשעצמם, פרשיית חיים ולדר מציפה כמה “שטחים מתים” שהחברה החרדית והמדינה חייבות להתחיל להתייחס אליהם ברצינות. כשחשבתי על המקום והמעמד של ולדר כאיש חינוך, שמנהל כאמור גוף טיפולי, ושהמון אנשים מתייעצים איתו בנושאי הנפש – למרות שחוץ מתעודת הוראה אין לו ככל הנראה הכשרה רלוונטית בנושא – התחלתי להרגיש חוסר נוחות הולך וגובר.

חיים ולדר. צילום מסך מערוץ היוטיוב “הידברות”

לא אוהבים להיעזר בפסיכולוגים חילונים

בחברה החרדית, כאשר יש בעיות נפשיות שמטלטלות את הספינה, מקובל ללכת אל “יועצים חינוכיים” או “מטפלים רגשיים”, דוגמת ולדר. המגזר לא אוהב לקבל עזרה מגורמים חיצוניים כמו פסיכולוגים ואנשי מקצוע חילונים אחרים. רק כדי להמחיש את הנקודה, בעיתון “קטיפה”, מגזין השבת של “יתד נאמן”, שהוא העיתון של מפלגת דגל התורה, או במילים אחרות – המיינסטרים החרדי-ליטאי, הופיע לאחרונה טור דעה שעסק  בתופעת הניתוק בין ילדים להורים. את הטור, שכותרתו “אין שני צדדים!”, כתבה הרבנית לאה שרמן, והיא מתייחסת בו לתופעה של ילדים שספגו אלימות מהוריהם ובחרו לנתק מהם קשר.

אני מצטט: “פגשתי הרבה מקרים קשים של בעיות מול הורים. מצבים קיצוניים שאין לי אפשרות להעלות מעל גבי העיתון. התנהגויות מצמררות ובעייתיות באמת. גם במצבים אלו אין התר למחוק מצווה מעשרת הדברות”. לאורך כל הכתבה הרבנית מתייחסת למצב שבו בת נאלצת לנתק קשר מאימה כאל פגם דתי מוסרי, בלי לתת את הלב או את הדעת לנושאים כמו טראומה ואלימות.

אבל מה שהכי הסעיר אותי במאמר הייתה ההמלצה לא ללכת לטיפול אצל אנשים “לא ראויים”, ואני מצטט שוב: “מי שזקוקה – חשוב ומומלץ להתייעץ על כך באופן אישי. עם מי? לא אתן שמות, כמובן. אך הכוונה כללית וקריטית: בייעוץ נכון לעולם לא תהיה פגיעה במצווה החמורה שבחמורות – כיבוד הורים. יועצת/ מטפלת טובה אמורה להבין ולהכיר את מיקום הילד הנכון מול ההורים, ובהמשך נדבר על כך”.

מתוך היכרות אישית והבנת הז’רגון החרדי, אני מפרש את דבריה ככה: אל תלכו לכל אנשי המקצוע החילונים האלו, עם התארים המפונפנים שלהם. הם לא אנשי מקצוע אמיתיים. אנשי המקצוע האמיתיים הן יועצות ומטפלות שיכוונו אתכן נכון. אולי אין להן את התואר פסיכולוגית, אבל הן יכוונו אתכן לפי דרך התורה.

טיפול לפי רוח התורה

הקביעה שיש לכבד הורים גם כשהם אלימים, לא מפתיעה אותי. רבנים אמרו לי את זה בכמה הזדמנויות שונות. גם ההפניה ל”אנשי טיפול” לפי רוח התורה לא מפתיעה אותי. מה כן מפתיע אותי? שעיתון כמו “יתד נאמן” מרשה לעצמו לפרסם את זה בלי לחשוש, למרות שבפרסום הזה הוא מעודד את הקוראות, חלקן קטינות, להישאר בסיטואציה קשה ואלימה (“מצבים קיצוניים שאין לי אפשרות להעלות מעל גבי העיתון” זו הגדרה מכובסת לאלימות, או לפחות זו הפרשנות שלי מהיכרות עם הדיבור החרדי) ולא לקבל טיפול מתאים מאנשי מקצוע, אלא אם כן הם פועלים לפי רוח התורה.

אני, אגב, למדתי במוסד הלימודי בו לימדה הרבנית שרמן, ושמעתי אותה מרצה במספר מקרים. היא עצמה אישה מאוד מרשימה. למרות שהיא מרותקת לכיסא גלגלים, היא מנהלת חיים מלאים, משמעותיים ומעניינים. אבל בכתבה עצמה שרמן שכחה לציין פרט ביוגרפי חשוב: שהיא עצמה מנחת הורים. כן כן, היא עצמה אותה יועצת ללא תואר של פסיכולוגית, שמעניקה ליווי רגשי להורים “לפי רוח התורה”. בזכות האידאולוגיה שאותה היא ורבנים אחרים מפיצים, נפשות רכות במשבר נשלחות אל אנשים שכל קשר בינם לבין ידע טיפולי, אתיקה טיפולית ומודעות – לא קיים (נניח, בעולם עם אתיקה ראוי לתת גילוי נאות בפתח המאמר כשאת עצמך נוגעת בדבר ועוסקת בליווי רגשי של הורים).

הנזק שנגרם מטיפול פרוץ מתבטא בכמה מישורים. ראשית, הסיכוי שיועצת בלי השכלה מתאימה תוכל לתת מענה ראוי למצב מורכב, הוא אפסי. שנית, פעמים רבות האתיקה הטיפולית לא נשמרת במסגרות כאלו, ואנשי ונשות החינוך למיניהם מפטפטים את עצמם לדעת, דבר שראיתי קורה במו עיניי, ואז הייעוץ האישי והפרטי נהפך לנחלת הכלל. שני אלו גורמים לכך שנוצרת רתיעה כללית מאנשי טיפול, וגם חרדה לשתף אותם בנושאים קריטיים ורגישים.

הסיפור של תמר

דוגמה לכאוס שנגרם מטיפול פרוץ אצל אנשים ללא הכשרה מתאימה אפשר ללמוד מסיפורה של תמר. את תמר פגשתי שוב בשנים האחרונות אחרי הרבה מאוד שנים שלא נפגשנו (השם בדוי, והפרטים טושטשו כדי לשמור על פרטיותה). תמר היא חברת ילדות, ובשנות העשרה שלה היא חוותה טראומה קשה; שכנה שסבלה מדיכאון לאחר לידה כמעט רצחה את תינוקה מול עיניה. תמר נאבקה עם האם והצילה את התינוק.

כמו שנהוג פעמים רבות בציבור החרדי, היא לא נשלחה לטיפול אחרי האירוע הקשה. אף אחד אפילו לא שוחח איתה או ניסה לעבד איתה את מה שקרה. בתגובה, היא פיתחה חרדה קשה. השכנה שהייתה מוכרת לה כמישהי נורמלית לחלוטין, איבדה את זה בין לילה. הסבר על תהליכים הורמונליים לאחר לידה לא היה מוכר לה. “חשבתי שזה יקרה גם לי”, סיפרה לי תמר, “פחדתי לפתוח את הפה בכיתה מחשש שגם אני אשתגע באופן פתאומי, וכולם יגלו”.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

בבית הספר שלה, כמו בכל בית ספר חרדי לבנות שמפוקח על ידי משרד החינוך, הייתה יועצת. תמר פנתה אליה כדי לקבל עזרה, והתגובה הייתה מפתיעה לרעה. “על זה את מבזבזת לי את הזמן?” צעקה עליה היועצת, “יש אצלנו בבית הספר בנות שאמא שלהן נפטרה, ועל זה אני צריכה לבזבז את הזמן שלי?” בשלב הזה של השיחה תמר התחילה לבכות. “היועצת הזו הייתה פסיכולוגית חינוכית?” אני שואל אותה, למרות שאני יודע את התשובה. “לא”, היא עונה בעיניים מצועפות, “זו הייתה בכלל מורה”.

הטיפול שהציל את חיי

מזה שבע שנים, פחות או יותר, אני נמצא בטיפול נפשי. הטיפול הנפשי המקצועי הזה הציל את חיי. לא מטאפורית, ממש הציל אותי. לאט לאט, עם הטיפול, למדתי לא להיכנע לדחפים מזיקים, לחיות יותר בשלום עם עצמי ולהתמודד עם טראומות קשות שעברתי. טיפול מיטיב זו מתנה שערכה לא יסולא בפז; בפרט כשהוא מלווה בגבולות וחוקים ואתיקה שעוזרים לנו להתפתח בתוכו.

בימים אלו הציבור החרדי מגיב לפרשיית חיים ולדר. אבל נדמה לי שאסור לפספס את חלון ההזדמנויות שנפתח ולטפל בתופעת “המטפלים הרגשיים” שאינם באמת מטפלים. בין אם זה בעולם החרדי ובין אם זה בעולם החילוני, לכל אדם המתמודד עם משבר יש זכות לטיפול אתי, מקצועי ומיטיב. כזה שרואה לנגד עיניו את רווחתו הנפשית של המטופל, ולא ערך רוחני עלום. במהרה בימינו אמן.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״