נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך
הסתדרות 480-100

אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשיחדשות"כל דבר שקורה לי הוא מתכון לבדיחה"

“כל דבר שקורה לי הוא מתכון לבדיחה”

בגיל 16 גסטון דרוגר התעוור והבין שהתרופה הטובה ביותר היא לצחוק – אז הוא הפך לסטנדאפיסט

גסטון דרוגר בהופעה (תמונה באדיבות המצולם)
גסטון דרוגר בהופעה (תמונה באדיבות המצולם)

“גם אני רציתי לחלק דובי בבתי קפה (כמו חרשים) אבל מצאתי את עצמי משלם למישהו 20 שקל כי הכנסתי לו את הדובי לאספרסו”.

הבדיחה הזו, שהופיעה בסרטון לכבוד “בליינד דיי”, היא דוגמה מצויינת להומור העצמי של גסטון דרוגר (30), סטדנאפיסט, מגיש ויוצר תוכן עיוור, שכל מה שהוא רוצה זה שהקהל שלו יחייך.

לדרוגר אין גבולות על הבמה ובסרטונים שלו. הוא צוחק על זוגיות, הורות, טיפולי פוריות, דכאון גברי אחרי לידה, המשפחה הארגנטינאית – וכמובן על העיוורון שלו. “מבחינתי כל דבר שקורה לי הוא מתכון לבדיחה טובה”, הוא אומר לאתר “שווים”.

סטודנט לקולנוע שלא רואה

דרוגר נולד בארגנטינה ובגיל 4 עלה לישראל עם משפחתו. כשהיה בן 16, הראיה שלו הדרדרה, כתוצאה ממחלה גנטית לא תורשתית. “עד אז ראיתי רגיל לגמרי ואפילו הייתי כדורגלן”, הוא מספר. כנער, לא היה לו קל להתאקלם למצב החדש, “למדתי לקרוא באמצעות הגדלות ועשיתי מבחנים על מחשב, אבל הקושי האמיתי היה פסיכולוגי, לקבל את עצמי”, הוא מעיד.

למרות הקשיים, דרוגר סיים בגרות מלאה ללא קשיים מיוחדים, כולל הרחבה במגמת תקשורת. “זה  עזר לי להמשיך ללימודי קולנוע בגיל 19, שם שברתי תקרות זכוכית רבות אחרות בתור סטודנט לקולנוע, שאינו רואה טוב”. דרוגר חזר למכללת ספיר כמרצה, יוצר היום סרטוני רשת, ועובד גם כמגיש ותסריטאי ב-“כאן דיגיטל”.

איך העיוורון משפיע על היום יום?

“התפקוד היומיומי הוא די רגיל”, אומר דרוגר, נשוי ואב לילדה בת שנתיים וחצי, “אני מופיע בלילות ועושה ספורט”. דרוגר מספר שצילום של דברים בטלפון והגדלה עוזרים לו במשימות יום-יומיות, ושהקשיים שהוא חווה הם בהתניידות. “בעיקר כי התחבורה הציבורית בארץ לא נגישה מספיק ולא נוחה. אין מודעות לצרכים של אנשים עם מוגבלות”, הוא אומר. אבל לדבריו, הוא שותף לגורל של תחבורה ציבורית לא טובה, עם אנשים ללא מוגבלות. “באוטובוסים ורכבות אין זמנים, אין קווים, לא תמיד עוצרים בתחנה וכולי”, הוא אומר.

קושי נוסף של דרוגר, שאנשים רבים עם מוגבלות מכירים, הוא היחס המפלה של החברה, שלפעמים מקשה יותר מהמגבלה הפיזית עצמה. “אחרי הלימודים לא מצאתי עבודה בתעשיית הקולנוע. רציתי לבטא את עצמי, אז התחלתי להופיע בבמות פתוחות לצורך הכיף והנשמה ופשוט לא הפסקתי עד היום. זה חיידק מדבק, וכשאתה נדבק קשה להיגמל”.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

מה הייחוד שלך כסטאנדפיסט?
“אני עדיין לא יודע. אני פשוט מנסה להביא את עצמי בלי פילטרים ובלי פחד. אין לי גבולות ואין משהו שאני לא צוחק עליו. אולי הייחודיות שלי היא חוסר הפחד, והיכולת לצחוק על עצמי, על נכויות אחרות ועל דברים קשים ועצובים. אבל אני חושב שכל סטנדאפיטס הוא מיוחד, אם הוא לא מפחד לחשוף את עצמו עד הסוף”.

איך העיוורון השפיע על הסטדנאפ?
“בעקבות התמודדות עם טראומה כזאת בגיל צעיר, הבנתי שמותר לצחוק על הכול וזה התרופה הכי טובה לך כאמן ולקהל. אם משהו קורה לי בחיים אני הופך אותו לבדיחה גם אם נראה שזה ‘שחור’ מדי או עצוב. על הבמה הכול הופך לאמירה ולצחוק”.

ילדית 1974. באה מהבטן אל הבטן דרך הבטן-והבטן כמו השמש שורפת ומרפאה. חולה כרונית באנורקסיה ובולמיה. עבדה במעריב לנוער, מקומונים, ידיעות אחרונות, מעריב וגלובס וחברת ענני תקשורת. הוציאה שלושה ספרים: "אכולות", "יותר מכל" ו"גירת הגמל".

כתבות אחרונות