נושאים קשורים

עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי

גם אם לעולם לא אחווה תשוקה במציאות, היא קיימת עבורי בספרים

הרומן "אהבות נכזבות" של מילן קונדרה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם – ואני מקווה מאוד שארגיש יום אחד בעתיד

“למה לילד שלי לא מגיע סל שילוב? כי רציתי שיהיה שף?”

תלמידים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המקצועי לא מקבלים סל שילוב, ובמשרדי העבודה והחינוך מגלגלים אחריות זה על זה. "אלו שני משרדי ממשלה, למה הם לא יכולים פשוט להעביר את הכסף ביניהם?"

ילדים עם CP לא יצטרכו להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות

מדיניות חדשה של ביטוח לאומי צפויה להקל על אלפי ילדים עם שיתוק מוחין. מעתה יקבעו אחוזי נכות קבועים, והוועדה תתכנס רק פעמיים עד גיל 18 ושלושה חודשים
הסתדרות 480-100

עם אוטיזם ודרגות על הכתפיים: המסע המרגש של חיילי “תתקדמו”

שלושה קצינים חדשים על הספקטרום עמדו השבוע על מגרש המסדרים בבה"ד 15. מי שהיה צריך הוכחה ש"גם הם יכולים" – קיבל אותה בענק. טור אישי מיוחד של אודי הלר
ראשיחדשות"כל דבר שקורה לי הוא מתכון לבדיחה"

“כל דבר שקורה לי הוא מתכון לבדיחה”

בגיל 16 גסטון דרוגר התעוור והבין שהתרופה הטובה ביותר היא לצחוק – אז הוא הפך לסטנדאפיסט

גסטון דרוגר בהופעה (תמונה באדיבות המצולם)
גסטון דרוגר בהופעה (תמונה באדיבות המצולם)

“גם אני רציתי לחלק דובי בבתי קפה (כמו חרשים) אבל מצאתי את עצמי משלם למישהו 20 שקל כי הכנסתי לו את הדובי לאספרסו”.

הבדיחה הזו, שהופיעה בסרטון לכבוד “בליינד דיי”, היא דוגמה מצויינת להומור העצמי של גסטון דרוגר (30), סטדנאפיסט, מגיש ויוצר תוכן עיוור, שכל מה שהוא רוצה זה שהקהל שלו יחייך.

לדרוגר אין גבולות על הבמה ובסרטונים שלו. הוא צוחק על זוגיות, הורות, טיפולי פוריות, דכאון גברי אחרי לידה, המשפחה הארגנטינאית – וכמובן על העיוורון שלו. “מבחינתי כל דבר שקורה לי הוא מתכון לבדיחה טובה”, הוא אומר לאתר “שווים”.

סטודנט לקולנוע שלא רואה

דרוגר נולד בארגנטינה ובגיל 4 עלה לישראל עם משפחתו. כשהיה בן 16, הראיה שלו הדרדרה, כתוצאה ממחלה גנטית לא תורשתית. “עד אז ראיתי רגיל לגמרי ואפילו הייתי כדורגלן”, הוא מספר. כנער, לא היה לו קל להתאקלם למצב החדש, “למדתי לקרוא באמצעות הגדלות ועשיתי מבחנים על מחשב, אבל הקושי האמיתי היה פסיכולוגי, לקבל את עצמי”, הוא מעיד.

למרות הקשיים, דרוגר סיים בגרות מלאה ללא קשיים מיוחדים, כולל הרחבה במגמת תקשורת. “זה  עזר לי להמשיך ללימודי קולנוע בגיל 19, שם שברתי תקרות זכוכית רבות אחרות בתור סטודנט לקולנוע, שאינו רואה טוב”. דרוגר חזר למכללת ספיר כמרצה, יוצר היום סרטוני רשת, ועובד גם כמגיש ותסריטאי ב-“כאן דיגיטל”.

איך העיוורון משפיע על היום יום?

“התפקוד היומיומי הוא די רגיל”, אומר דרוגר, נשוי ואב לילדה בת שנתיים וחצי, “אני מופיע בלילות ועושה ספורט”. דרוגר מספר שצילום של דברים בטלפון והגדלה עוזרים לו במשימות יום-יומיות, ושהקשיים שהוא חווה הם בהתניידות. “בעיקר כי התחבורה הציבורית בארץ לא נגישה מספיק ולא נוחה. אין מודעות לצרכים של אנשים עם מוגבלות”, הוא אומר. אבל לדבריו, הוא שותף לגורל של תחבורה ציבורית לא טובה, עם אנשים ללא מוגבלות. “באוטובוסים ורכבות אין זמנים, אין קווים, לא תמיד עוצרים בתחנה וכולי”, הוא אומר.

קושי נוסף של דרוגר, שאנשים רבים עם מוגבלות מכירים, הוא היחס המפלה של החברה, שלפעמים מקשה יותר מהמגבלה הפיזית עצמה. “אחרי הלימודים לא מצאתי עבודה בתעשיית הקולנוע. רציתי לבטא את עצמי, אז התחלתי להופיע בבמות פתוחות לצורך הכיף והנשמה ופשוט לא הפסקתי עד היום. זה חיידק מדבק, וכשאתה נדבק קשה להיגמל”.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

מה הייחוד שלך כסטאנדפיסט?
“אני עדיין לא יודע. אני פשוט מנסה להביא את עצמי בלי פילטרים ובלי פחד. אין לי גבולות ואין משהו שאני לא צוחק עליו. אולי הייחודיות שלי היא חוסר הפחד, והיכולת לצחוק על עצמי, על נכויות אחרות ועל דברים קשים ועצובים. אבל אני חושב שכל סטנדאפיטס הוא מיוחד, אם הוא לא מפחד לחשוף את עצמו עד הסוף”.

איך העיוורון השפיע על הסטדנאפ?
“בעקבות התמודדות עם טראומה כזאת בגיל צעיר, הבנתי שמותר לצחוק על הכול וזה התרופה הכי טובה לך כאמן ולקהל. אם משהו קורה לי בחיים אני הופך אותו לבדיחה גם אם נראה שזה ‘שחור’ מדי או עצוב. על הבמה הכול הופך לאמירה ולצחוק”.

ילדית 1974. באה מהבטן אל הבטן דרך הבטן-והבטן כמו השמש שורפת ומרפאה. חולה כרונית באנורקסיה ובולמיה. עבדה במעריב לנוער, מקומונים, ידיעות אחרונות, מעריב וגלובס וחברת ענני תקשורת. הוציאה שלושה ספרים: "אכולות", "יותר מכל" ו"גירת הגמל".

כתבות אחרונות