fbpx

“במהלך הכתיבה עברתי התמוטטות, בדיוק כמו הדמות בספר שלי”

בספרו החדש "סיפור", הסופר שחר גבאי עוסק בשאלה מהו אדם ללא הזיכרונות שלו וללא הסיפורים שהוא מספר לעצמו

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

באחת  מהסצינות ב”סיפור”, ספרו החדש של שחר גבאי, אחד הגיבורים חווה התמוטטות נפשית, שבעקבותיה הוא עובר להתגורר בבית מרפא. שנתיים אחרי כתיבת הסצינה הזו, עדיין בעיצומה של העבודה על הספר, גבאי עצמו עבר התמוטטות נפשית קשה ומצא את עצמו במשך שנה בתהליך שיקום ב”בית בריאות” בישוב פסטורלי בצפון הארץ. אם תרצו, סוג של נבואה שהגשימה את עצמה.

גבאי, בן 44, אב לילד, סופר ומוזיקאי, נולד בתל אביב וכיום מתגורר באי זנזיבר. הוא עובד כמנחה סדנאות כתיבה ועורך בבית התרבות והיצירה אצ”ג (אורי צבי גרינברג) בירושלים. הוא למד מוזיקה, פילוסופיה וספרות. שלושה ספרים שלו ראו אור עד כה: “סיפורו של סול’ (הוצאת ברנש, 2014), עיבוד ספרותי למחזה בעל אותו שם פרי עטו שהועלה בתיאטרון החאן שנתיים קודם לכן; “הגלגול” (הוצאת בית אורי צבי גרינברג, 2018); ו”סיפור” (הוצאת כרמל, 2021) שראה אור לפני כחודשיים וחצי. בנוסף, פורסמו מספר סיפורים קצרים שלו ב”המוסך”, “צריף” ו”מנשר לאמנות”, כמו גם מספר מאמרים שהתפרסמו ב”הארץ” וב”שיחה מקומית”. בימים אלו הוא עומד לקראת סיום ספרו הרביעי – “העלדג”, פנטזיה תיאולוגית-פילוסופית שמתרחשת מתחת למים.

“בלי הכתיבה לא הייתה לי אפשרות להתנהל בקיום הזה”. שחר גבאי. צילום: ג’ורג’י יורדאנוב

שחר, מתי התחלת לכתוב ולמה?

“מאז ומתמיד כתבתי. לגבי השאלה ‘מדוע’, איאלץ להשיב קודם כל לפי הקלישאה המוכרת של ‘לא בחרתי בכתיבה, אלא היא בחרה בי’. לא חושב שהייתה לי אפשרות אחרת להתנהל בקיום הזה. ואם להיכנס מעט יותר עמוק פנימה, אומר כי היצירה בכלל ובפרט הכתיבה היא הפלטפורמה שדרכה אני מעבד, מפענח, מסדר ומנסה לפחות למשמע את כל התוהו ובוהו הראשוני של הקיום”.

מה היה הטריגר לכתיבת “סיפור”? מה רצית להעביר דרכו?

“היו מספר טריגרים, אבל אני מניח שבבסיס כולם הייתה שאלה מרכזית שעניין אותי לשאול, והיא מהו האדם ללא הסיפורים שהוא מספר לעצמו. האם בכלל אפשרי לחשוב על קיום אנושי נטול סיפורים? האם קיום נטול סיפורים הוא קיום ‘נקי’ יותר, ‘משוחרר’ יותר, בשל היעדר אשליות? או שמא אלו חיים שמובילים לחוסר משמעות וריקנות?

“זו הסיבה שביססתי את נקודת הפתיחה של הסיפור בדמות גיבור שאין לו שום זיכרון מעצמו. או במוטיב של הספר: אין לו סיפור. הוא מתעורר על ספסל בתחנת רכבת ואינו זוכר דבר מחייו: מה שמו, מי הוא, כיצד הגיע לכאן. את הדמות הזו ביססתי במידה כלשהי על עצמי, מכיוון שיש שנים בחיי שנמחקו מזיכרוני.

“בגיל 18 הגעתי לנוירולוג בגלל איזו בעיה רפואית וקיבלתי תרופה פסיכיאטרית-נוירולוגית שלקחתי במשך שנים. הייתי מכור לה, וכל רופא שביקרתי אצלו הבטיח לי שאין כל בעיה עם התרופה. רק לאחר שנים רבות התחלתי לגלות את השפעות הלוואי, שכללו אמנזיה, ואכן גיליתי שחלק גדול משנות הילדות והנערות שלי נמחקו מזיכרוני כליל. לקשר האישי של הדמות אליי נוסף אבא שלי, שבגיל 83 בערך נפל מגדר ונפגע בראשו, וכתוצאה מכך איבד את כל יכולותיו הקוגניטיביות ואת זיכרונו.

“דרך עלילה בדיונית ביקשתי לבדוק בספר את הקשרים בין זיכרון, סיפור וזהות. כיצד נבנית זהות? מה ההשפעה של עיוות הזיכרון או מחיקה שלו על שינויים שיש ב’אני’ שלנו, והאם קיים ‘אני’ מתחת לכל התעתועים של הסיפורים – דבר מה יציב שיכול היה להופיע אצל אבי גם לאחר שלא היה יכול עוד להשתמש בשום סיפור בכדי להעיד מי הוא?”

כריכת הספר “סיפור”

 ספר מה קרה לך בעיצומה של הכתיבה

 “הכתיבה של ‘סיפור’ נמשכה זמן רב מאוד, כ-7 שנים. גם משום שהייתה מסובכת ומורכבת מאוד מבחינה ספרותית, גם בגלל רצף השאלות הקשות שעלו במהלך כתיבתו, וגם בגלל המטען הרגשי של הסיפור שהיה קשור לחיי האישיים. הייתה תקופה של כשנתיים במהלך כתיבת הספר שחוויתי התמוטטות נפשית קשה ועברתי למשך שנה להתגורר ב”בית בריאות”, בית בצפון שהוקם על ידי נטורופת.

“המקום שבו שהיתי יועד בעיקר לחוליים גופניים, אבל הייתה שם פילוסופית חיים שמחברת בין כל האלמנטים שמרכיבים אדם בריא, כך שבנוסף לתזונה מוקפדת תירגלו שם גם מדיטציה, יוגה, שיחות, הליכות בטבע וקהילתיות מחבקת. כשהגעתי לשם זה היה אחרי כמה חודשים שבהם לא הצלחתי לישון יותר משעתיים-שלוש ביום והייתי מרוסק, פיזית ונפשית. המקום הזה שימש לי בית לזמן מה, בו יכולתי להתאושש לאט ולהשתקם”.

האם שקלת להפסיק את הכתיבה בגלל הדיכאון?

“לא. ידעתי שלהוציא את הספר הזה החוצה זה גם חלק חשוב בריפוי. כאב יש הרבה בחיים. כאב חסר משמעות הוא סבל נורא. אבל כאב שמתעלים אותו לדבר מה משמעותי, צמיחה, בנייה, יצירה, אהבה – נזכר אצלנו הרבה פעמים בסופו של דבר כמהותי הרבה יותר משלל ההנאות שנחווה”.

האם לדעתך מה שקרה לך הוא באמת נבואה שמגשימה את עצמה?

“במובן מסוים כן. זו בדיוק עדות לעד כמה הסיפורים שלנו ואנחנו זה אותו דבר”.

 לאיזה קהל אתה מייחל שהספר יגיע?

“לכל אדם שאי פעם עצר את חייו לרגע לשאול: ‘מה כל זה, למה ולשם מה?'”

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

רותי זוארץ

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״