מאת אמיר שטיין
בכל פעם כשנחשפת עוד פרשת ME TOO אני מרגיש איך עולה בי שוב הקושי של ההתמודדות עם היום שאחרי. אלו תמיד הימים הקשים ביותר עבורנו, השורדים והשורדות של הטראומה, כשתחושות הבדידות, הסבל וחוסר האמון הציבורי מכות בנו בכל עוצמתן. הדבר קשה עוד יותר כאשר הפוגע בוחר שלא להתמודד עם ההאשמות נגדו ולתת את הדין על מעשיו, ובמקום זה שם קץ לחייו. אז אותן התחושות רק מתחזקות ומתעצמות.
הימים האחרונים קשים במיוחד עבור בוגרי החינוך החרדי, בין אם שומרי מצוות או שלא. פרשית חיים ולדר עדיין מסעירה ומטלטלת אותנו, וגם ההדים שמתלווים אליה – כולל אובדן החיים של שיפרה הורוויץ זיכרה לברכה, שקרוביה מספרים שהייתה קורבן של ולדר.
דווקא בימים האלה אני מרגיש צורך לחלוק ולשתף מהכלים שיש ברשותי, הפוסט טראומתי הוותיק, כדי לנסות לעזור למי שזקוק או זקוקה לכלים הללו. לשיתוף יש כוח, גם להקל על הבדידות (כי אתם.ן לא לבד!) וגם למזער נזקים ככל האפשר. אני רק אזכיר שאינני איש מקצוע במובן של תרפיסט או פסיכיאטר. אני אדם בעל ידע מניסיון אישי, ואביא את הניסיון הזה לשולחן כמיטב יכולתי.
לכל ערב יש את הבוקר שאחרי
אז מה עושים כשמוצפים? דבר ראשון, חשוב לזכור שלכל ערב יש את הבוקר שלמחרת, ושלמרות שנראה שחשוך כרגע, מחר השמש תחזור שוב להאיר. כשהסיטואציה מציפה אותנו ותחושות של כאב, עצב, בדידות או כל רגש עוצמתי אחר עוטפות אותנו – חשוב לא לשכוח שהרגשות האלה עוברים ושאין טעם להילחם בהם.
דבר שני, אפשר ורצוי להסיח את דעתנו מהמקום הרגשי למשהו מעשי שיגרום לנו לחזור ל"כאן ועכשיו" ויעסיק את המוח שלנו; צפייה בטלוויזיה, קריאה או אפילו האזנה לספרים יכולות להוות פתרונות נפלאים. כשאני מוצף רגשית, למשל, אני מרגיש שהקשבה לספר עיון תורמת לי, מפעילה את החלק הרציונלי שבמוח ומפרקת את הרגש. כמובן שחשוב לא להדחיק את הרגשות הללו לאורך זמן ולזכור שבסופו של דבר יש להתמודד עימם ולטפל בהם כראוי.
כמובן שאם הנ"ל לא עוזר וההצפה הרגשית נמשכת והופכת בלתי נסבלת, כדאי לפנות לסיוע של רופא משפחה או פסיכיאטר. אם הם ממליצים ורושמים לכם כדור הרגעה, אתם יכולים (לדעתי האישית) לשקול את זה בחיוב כעזרה נקודתית. באופן אישי אני מוצא שללכת לישון במצבים כאלה זו שיטה טובה להתמודדות, כי דברים תמיד נראים אחרת לאחר כמה שעות של שינה. כדאי לשים לב שתרופות מהסוג הזה עלולות להיות ממכרות, ולכן לא מומלץ להשתמש בהן באופן תדיר או לעיתים תכופות מדי.
לדבר את הטראומה עם אחרים ועם עצמנו
אבל רגע, אולי אפשר למנוע את ההצפה רגע לפני? אפשר ומומלץ לנסות. כאשר אנו מתקרבים לרגע של הצפה רגשית, כזה שמוביל אותנו לפלאשבקים או לתחושות גופניות מעיקות, כדאי לנסות לדבר על זה – עם אחרים או עם עצמנו. זיכרונות טראומתיים מאוחסנים אצלנו במוח בדרך כלל במקום אחר משאר הזיכרונות, ולכן להציף ולהוציא אותם החוצה, בצורה מילולית או בכתיבה, בהחלט עשוי לעזור.
לא להסתיר ולהיות אמיתיים
עצה נוספת היא שכדאי למקד כמה שיותר אנרגיה בטיפול העצמי ופחות בהתמודדות עם הסביבה. מובן שלא לכולנו יש תמיד את הפריבילגיה הזו, אבל מהניסיון האישי שלי מצאתי שדווקא המאמץ לנסות להסתיר את ההתמודדות עם הטראומה מהסביבה הוא זה שמונע מאיתנו את ההתמודדות האמיתית איתה. עם הזמן גם גיליתי שמשפטים בסגנון "לא אוכל להגיע היום – אני במצוקה ", או "הייתי במצב נפשי לא טוב ולכן לא עניתי", יעזרו לסביבה להבין את מורכבות המצב בו אתם נמצאים. יותר מזה: ככל שתאמרו זאת בביטחון רב יותר – כך יכבדו אתכם יותר וגם ההתמודדות תהפוך קלה יותר.
* האמור לעיל אינו מהווה תחליף להתייעצות עם בעל מקצוע. הכותב, בן 25, הינו טרנסג'נדר, יוצא החברה החרדית, סטודנט לספרות ופילוסופיה יהודית, מרצה, עמית לזכויות בתוכנית "עמיתים" ובעל ערוץ יוטיוב חינוכי
עוד בנושא:
