21 תחריטים, דיוקנאות של גברים, נשים וילדים עם תסמונת דאון, מוצגים בתערוכה חדשה בגלריה “המקרר” בתל אביב. התערוכה (שאוצרת איריס פשדצקי) נקראת T21 – שזהו הכינוי הרפואי של טריזומיה 21, הידועה יותר בשם תסמונת דאון.
האומנית רונית מירסקי, שיצרה את התחריטים, מראה את הייחוד שבמראה של אנשים שחיים עם תסמונת דאון. לכל הדיוקנאות הילת קדושים מוזהבת, ומסביבם מסגרת מוזהבת מעוטרת, בהתייחסות לאיקוניות של קדושים מהנצרות. דיוקן נוסף, 22 במספר, הוא דיוקן של מירסקי עצמה עם בנה בדמות האם והבן הקדושים מהנצרות.
“הייתי חייבת להגיב”
מירסקי, שהציגה כבר תערוכות בארץ ובעולם, למדה לתואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל במסלול איור, ואחרי הלימודים עבדה בתור מאיירת ומעצבת. אחרי כמה שנים עברה ללונדון כדי ללמוד לתואר שני, גם הוא בתקשורת חזותית ואיור ב-Royal College of Art, שם המשיכה לתואר שלישי באמנות.
“התערוכה נולדה בעקבות התגובות שקיבלתי אחרי שבני האמצעי, ג׳וני, נולד עם תסמונת דאון”, היא מספרת לאתר “שווים”, “התגובות שקיבלתי די התחלקו לשניים: אלו שאמרו ‘אני מצטער לשמוע’, ואלו שאמרו ‘הוא ידע לאיזה הורים להיוולד’, ‘הם תמיד שמחים’, ‘הם נשמות גבוהות’, ‘הם מלאכים’, וכדומה”.
מהסוג הראשון מירסקי הצליחה להתעלם, אבל דווקא הסוג השני הרתיח אותה. “הרגשתי שאלו אנשים שמרגישים שהם ליברלים, מכילים, פתוחים, אבל הם בעצם עשו אותו דבר כמו הסוג הראשון”, היא אומרת, “הם יצרו מקבוצה של יחידים מקשה אחת, מחקו את הזכות לזהות אישית של כל מי שיש לו אותו מבנה גנטי של התא”.
מירסקי, שעבדה על התערוכה במשך מספר שנים, אומרת שהיא מאוד מאמינה בכוח של אמנות לשנות ולהשפיע. “החלטתי שאני חייבת להגיב לזה. ההתחלה הייתה די מהבטן. אחרי שנים של לימודים אקדמיים, אני טיפוס שבדרך כלל ניגשת לקרוא מאמרים, לחקור, אבל הפעם זה פשוט היה משהו שהיה חייב לצאת החוצה”.
מה הייחוד במראה של אנשים עם תסמונת דאון?
“לבעלי התסמונת תווי פנים אופייניים, אך כמו כל אדם, יש לכל אחד ואחד מראה ואופי ייחודי משלו. בתערוכה אפשר לראות שחלק מהדיוקנאות יותר מאופיינים עם התסמונת וחלק פחות, בדיוק כמו בחיים האמיתיים”.
איך ומדוע בחרת במי שאיירת?
“כשג׳וני נולד, צירפו אותי להמון קבוצות של אימהות לילדים עם תסמונת דאון והרגשתי שהעולם מלא באימהות מיוחדות כמוני. כשיצאתי לרחוב ראיתי שהמציאות היא לא ממש ככה, אין במרחב הציבורי, או יותר נכון במרחב הציבורי שבו אני גרה, בתל אביב, ילדים עם תסמונת דאון. גם אנשים עם מוגבלויות חסרים מהמרחב הציבורי שלי, זה לא נוח לנו, לא נעים. החברה שלנו כביכול מתהדרת במגוון חברתי, אבל הלכה למעשה אנחנו חיים במקום מאוד הומוגני.
“החלטתי שהדיוקנאות שלי יהיו של אנשים שאני לא מכירה, אלו שחסרים מהמרחב הציבורי שלי. חיפשתי אותם ברשת, בגוגל. התבוננתי ארוכות בפנים שמצאתי, וניסיתי לצייר את מה שראיתי מעבר לסממנים החיצונים של התסמונת, לצייר את האישיות הפנימית האינדיבידואלית שקרנה מהתמונה שראיתי. התחריטים שיצרתי כבר רחוקים מהתמונות שמצאתי, יצרתי דמויות משלי”.
למה ציירת אותם עם הילה?
“הוספתי לדיוקנאות הילה מוזהבת, המזכירה איקונות נוצריות, שבמהותן רוממו אנשים בשר ודם לרמת קדושים עושי טוב, ולא יודעים רע. רציתי להגחיך את האמירות הכביכול חיוביות האלה של מלאכים ונשמות ו’את עושה עבודת קודש'”.
איזה שיח את רוצה ליצור?
“אני רוצה לקדם שיח על מגוון חברתי. אנשים משתמשים במושג ״קבלת האחר״, אבל המושג הזה שחוק וריק מתוכן, הוא בעצם מחריג את האחר ומונע יחס של שווה בין שווים. היום יש הרבה דיבור על הכלה, אבל בעיני זו פייק הכלה, צביעות של החברה שמאדירה את השונה והחריג כ׳קדוש׳ אך על ידי אותה האדרה מוחקת אותו כליל”.
התערוכה מוצגת בגלריה המקרר, רחוב החשמונאים 90 ת”א, עד 29.01.
