מאת רלי פיזנטי
יש קסם בשפה האיטלקית. אני לא יודע אם המילה הזו "פמיליאנו" קיימת. אני עיבדתי אותה מהמילה "פמיליה" – משפחה, כשהרעיון הוא לשחק עם האינטונציה, על מנת להביע באופן מנומס רמות שונות של סלידה מרעיון שעלה במוחי: תסמונת "פמיליאנו".
כפי שכתבתי כבר, חלק מהרעיון הציוני הוא ליצור מקיבוץ גלויות משפחה אחת גדולה ולהגדיר את השתייכותה לארץ ישראל. יהודי תמיד יגלה אמפתיה כלפי יהודי בכל מקום בעולם, ולא משנה אם הוא חילוני או דתי עד חרדי. סיבות רבות גרמו לכך שעם השנים הפכנו את הרעיון הציוני לשסע חברתי, ובכך ההגדרה המשפחתית איבדה את האמפתיה לשונות חברתית ותרבותית, אשר היו אמורות לחיות זו לצד זו. ביקורת שתכליתה להיות בונה, הפכה להיות הורסת, תוך טענה כי יש יהודים ויש יהודים. הרעיון המטופש הוא שאפשר לאחד את העם וליצור אחווה מתוך השפלה של צד אחד במשפחה הגדולה. פמיליאנו! זה לא עובד ככה.
הרשו לי להציג קו לוחמני נגד יסודות הקיטוב במדינת ישראל, תוך שימוש בנשק של שפה מכבדת. האמת שביקורת חיובית כלפי המשפחה הגדולה מעולם לא הייתה קיימת. יתרה מכך, החברה הישראלית מעולם לא הייתה מודעת לצריבת הזיכרון בטרם הקמתה, שהולידה התנהגויות חברתיות אשר הוליכו לאותו שסע חברתי בו אנו מצויים כיום. למה אני מתכוון? לחלוקת ישראל על רקע עדתי ודתי, תוך שימוש לאורך השנים במונחים כמו אליטות, בגידה, יהדות וציונות, צ'חצ'חים, נאצים, אדוני הארץ ויש עוד… כל אלה מעוררים בי אי נוחות רבה, בדומה לביטויי גזענות מזעזעים לאורך ההיסטוריה, כן, גם לפני 80 שנה באירופה.
תסכימו או לא, זה מה שהדבר מעורר בי, ואולי גם בחלק מכם. חריפות הדברים שכתבתי היא סיבה מצוינת לדון בנושא באופן מכבד. לדעתי, מהות הקיטוב כיום היא יותר דתית מעשר עדתית, כאשר קבוצות שונות רואות באחרות איומים חברתיים ותרבותיים, במקום לאפשר רבגוניות מתוך בחירה (למשל בנישואים מעורבי עדה ודת). וזו לדעתי תפיסה המנוגדת למשפחה אחת גדולה, בה קיימת אמפתיה הדדית, תוך שימוש באמירות זהירות ומתחשבות בנושאי נורמות וערכים. כאן אני יכול להגדיר את תסמונת פמיליאנו.
תסמונת פמיליאנו זו התנהגות דלת אמפתיה, בדרך כלל ללא כוונת זדון, כלפי קבוצות חברתיות שחלקן נתפסות כמאיימות, מתוך השתייכות תפיסתית לקבוצה חברתית ושמירה על ערכים שתכליתם לשמור על אחדות הקבוצה, תפיסת היושרה הייחודית שלה והגדלתה המספרית בכפוף לנורמות שבה. תסמונת פמיליאנו דוחה רבגוניות חברתית ותרבותית. לכן, בתסמונת פמיליאנו יש קושי לראות את הפגיעה בקבוצות שונות. מכאן גם הקושי ליצור מכנה תקשורתי משותף שתכליתו למנוע איבה הדדית מיותרת.
בשנים האחרונות נזרקו, בעיקר מפוליטיקאים ובעלי דעה שונים, אמירות פוגעניות כלפי קבוצות חברתיות שונות, מבלי לאפשר שיח ערכי על אותם נושאים. גם אם נצא מנקודת הנחה שהדברים נאמרו למען כוונה טובה, הרי שתוצאתם היא גרועה וגובלת באלימות מילולית, שמעוררת תגובות נגד מתוך ניסיון לאזן משוואות חברתיות. בפער הזה, היכולת להגיב בהזמנת שיח ערכי, מתוך אותו זעם פנימי של פגיעות וסלידה מאותו מחולל סערה, טמונה באינטונציות השונות של המילה "פמיליאנו".
"מתוך המקום הערכי של יהודים במחלוקת, אחווה משפחתית, ניסיון לשמר חיבור, קיבוץ גלויות… אני יוצא פגוע, מאוים, בדרגות שונות… מוטלת עליי אשמה, קלה עד קשה… נגזר דיני בתיוג ואיום בעשייה עתידית". בחרו את מה שמתאים לכם או עולה ברגשותיכם, ומצאו את האינטונציה לומר "פמיליאנו", וזה יעשה את העבודה מבלי לנסות להסביר, ישחרר וישאיר שאלות פתוחות בחלל האוויר.
פמיליאנו, כי אני לא רוצה לפגוע. כבר כתבתי כאן כי "פה רך" הוא הדבר שחסר לנו בחיי היומיום. השימוש בו הכרחי בפוליטיקה, באולפני הרדיו והטלוויזיה, למעשה בכל מקום. השימוש ב"פה רך" הוא פשוט ונעים, ולכן ראוי שנראה בו חגיגה קטנה אותה עלינו להזכיר לעצמנו מדי פעם. ולומר פמיליאנו, כלומר "אתה לא רצוי כאן עם השפה הקשה, המעליבה והפוגענית כלפינו". אנחנו פמיליה, לא?
תמיד תזכרו שיחס גורר יחס. אלו המשוואות החברתיות. כולנו בני אדם, שווים זה לזה, והדרך להוכיח זאת טמונה במציאת מכנים משותפים. לא נוכל לעשות זאת ללא שימוש ב"פה רך" והדיפה מנומסת של תסמונת פמיליאנו ואלימותה המילולית. זו דעתי, ועיצבתי אותה לאורך שנים מתוך סבל ועבודה קשה. עכשיו הזמן לשתף אותה. בבקשה, קחו אותה לקדמת חיינו, ברגישות ובאנושיות.
הכותב הוא אדם עם אספרגר שאובחן בעשור האחרון, ומאז עוסק בהתפתחות אישית דרך חקירת תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל, תוך שימוש בחשיבה חישובית. כרגע עוסק בפיתוח, הבנה והגדרת המושג משוואות חברתיות על בסיס תקשורת באמצעות מכנים משותפים.
לטור הקודם:
