fbpx

מצטיין בלימודי משפטים: לא לוקחים אותי להתמחות בגלל הקביים

אביאל ענהאל חלם להיות עו"ד מילדות, אבל כשהוא מגיע לראיונות עבודה שואלים אותו רק איך יצליח לסחוב תיקים עם הנכות

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

“בעוד 20 שנה: עורך דין או DJ”, כך נכתב בספר המחזור של אביאל ענהאל מכרמיאל, כשסיים את לימודיו בבית הספר היסודי.

עברו רק 13 שנים מאז, וענהאל (25) הספיק לסיים לימודי משפטים בהצטיינות בקריה האקדמית אונו, וכעת סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב. אבל הוא לא מגשים את החלום עדיין. כבר יותר משנה שהוא לא מצליח להתקבל להתמחות. לדבריו, מפלים אותו בגלל הנכות שלו. זהו סיפורו, כפי שסיפר ל”שווים”:

אביאל ענהאל (באדיבות המצולם)
אביאל ענהאל (באדיבות המצולם)

המעידה שפצעה אותי

בגיל 18 רגע לפני הגיוס, דחיתי את השירות הצבאי כדי להמשיך ללימודים טכנולוגיים במסגרת העתודה הצבאית ללימודי הנדסאי מכונות בהתמחות רכב. בשבוע הראשון ללימודים בדרכי הביתה סובבתי את הקרסול. החושך מנע ממני לראות מפגע במדרכה, חשבתי שזה כלום, עוד נפילה וזה יעבור.

למחרת, הרגל כבר התנפחה והופניתי למיון. שם התבררה חומרת הפציעה: שבר ובהמשך קרעים ברצועות הקרסול השמאלי. הרופאים אמרו לי שההליכה שלי לא יציבה, ושמאותו רגע אצטרך ללכת עם קביים כדי למנוע מעצמי ליפול.

במשך שבע השנים האחרונות עברתי מספר ניתוחים לשחזור הרצועות וטיפול על-ידי ברגים ועוגנים, ניסיתי להתנדב לצבא, אבל סורבתי. והחלטתי ללמוד תואר ראשון במשפטים בדרך להגשים את החלום להיות עורך דין.

התחשבות ונגישות בלימודים

בשל הטיפולים והשיקום הייתי צריך מקום שמאפשר לימודי ערב כדי שאוכל לשלב בין השניים, לכן נרשמתי לשלוחת חיפה של הקריה האקדמית אונו. מהרגע הראשון הרגשתי מדהים, ושזה המקום הנכון ללמוד בו משפטים.

הסגל האקדמי העניק לי נגישות מלאה לכל דבר שרק הייתי צריך. בין אם נגישות אקדמית בדחיית מועדי עבודות במידת הצורך לאור הניתוחים ובין אם בנגישות על ידי חנייה, היבחנות בכיתה נגישה ומקום שמור בכיתה. היה לי ליווי אישי ותמיד קיבלתי מענה מידי לכל בעיה שהעליתי. במהלך לימודיי התואר אף חנכתי סטודנטים למשפטים והתנדבתי לקליניקה לעריכת דין חברתית במכללה.

“איך תיקח איתך תיקים?”

בשום שלב לא חשבתי שאתקשה להגשים את החלום שלי ולהיות עורך דין. אבל המציאות הייתה אחרת. הגשתי את מועמדותי להתמחות במגזר הציבורי, שם אמור להיות ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות, ובמקביל ניסיתי את מזלי גם במקומות פרטיים.

במהלך השנה האחרונה הגשתי מספר מועמדויות שאליהן לא התקבלתי. בכל ראיון פרונטלי שהגעתי אליו, השיח עבר ישר למוגבלות שלי. אמרו לי משפטים כמו: “איך תיקח את התיקים והחומרים בבתי המשפט ותסתובב איתם על קביים”? או “איך תסתדר ביום גיבוש?”. זה חזר פעם אחרי פעם בניסוחים שונים.

בדרך כלל, הריאיון התקצר לכמה דקות מהר מאוד כך שהבנתי שלא התקבלתי. היו מקומות שאפילו לא טרחו להתקשר ולהודיע. פשוט עבר הזמן והבנתי את זה בעצמי.

כשהקביים נעלמו, הכול השתנה

כדי להבין אם הקביים הם הבעיה, ביקשתי להתראיין דרך זום. בתקופת הקורונה זה מקובל, וכך למעשה לא רואים את הקביים שלי, ובוחנים את היכולות המשפטיות שלי. למשרדים הללו אכן התקבלתי, אבל התברר שמועד ההתמחות לא היה רלוונטי ולכן הודעתי בנימוס שאאלץ למרבה הצער לוותר.

לאורך כל שנותיי בלימודי המשפטים למדנו על ערך השוויון עד כמה הוא חלק אינטגרלי משיטת המשפט ומנשמת אפו של המשטר, וכנגזר ממנו בין היתר על השתלבות של אוכלוסיות שונות על יידי ייצוג הולם., אבל בפועל אין בקרה רצינית על זה ואף אחד לא מכבד את זה. דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מתח ביקורת רבה על היעדר עמידה בשיעור המכסות הקבועות בחוק.

המקרה שלי זועק לשמיים הוא מעיד באופן מובהק על היעדר השוויון, אחרת מדוע לא נותנים לי את הצ’אנס הזה? מה ההבדל ביני לבין מישהו אחר, האם בעובדה שיש לי קביים אני פחות טוב מאחרים?

נהפוכו. תנו לי להוכיח ולהראות מה אני שווה, אילו יכולות משפטיות יש לי, ועד כמה אני בעל ניסיון ומיומנויות. איך מצפים מאנשים הסובלים ממגבלה כלשהי להשתלב בשוק העבודה אם לא רוצים אותנו? במיוחד שמדובר במגזר ציבורי שאמור להוות דוגמה.

חשוב לי להגיד: אני לא מצפה שיקבלו אותי בגלל שאני אדם עם מוגבלות. אלא מבקש דבר בסיסי, שיתנו לי סיכוי שווה להתראיין ולהתקבל להתמחות כמו כולם, ללא הנחות והקלות אך גם ללא הבדלה בשל מגבלה או בהטלת ספק בדבר יכולת התפקוד.

אני רוצה להתמחות בתחום האזרחי ובעיקר בדיני הנזיקין, בייחוד כמי שחווה את החוויה הנזיקית ומכיר את הנושא הכי טוב.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

אביחי חיים

בן 28, נשוי. בוגר תואר ראשון בתקשורת וניהול. היה כתב צבאי בדובר צה"ל, עורך באתר one וכתב אתר השקמה מרשת שוקן. במקביל לעבודתו ב"שווים", מגיש תכנית ספורט ב"רדיו סול" ומשמש עורך משנה באתר "ישראל ספורט". נולד עם שיתוק מוחין קל.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״