fbpx

דוב תינוק עם תותבת: הסיפור מאחורי הקעקוע המרגש

זימרה ויגודה, אמא של עמית, שעבר קטיעת רגל כילד, כותבת על הרגע שבו הפתיע אותה עם הקעקוע, ומה הוביל לשם

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
הקעקוע על גופו של עמית ויגודה. צילום: זימרה ויגודה

מאת זימרה ויגודה

פברואר 2022

“אוקיי, אמא, הנה ההפתעה, אבל תעצמי את העיניים קודם”.

“תפתחי אותן”, הוא אמר.

פתחתי, ומה שראיתי גרם לי לבכות.

הבן שלי בן ה-19, שחזר מגרמניה, עשה לעצמו קעקוע של אמא דובה הנושאת על גבה את ה”תינוק דוב” שלה עם התותבת.

זו הייתה שנה קשה עבור שנינו מבחינת יחסי אם ובן, אבל רק לעיתים נדירות, במהלך כמעט רבע מאה של הורות, הרגשתי רגש כמו באותו רגע.

ספטמבר 2021

“אני לא חוזר לקולג'”, הוא אמר.

גרוני התכווץ, עיניי התמלאו באופן לא רצוני בדמעות והוצפתי על ידי תחושת עצב עמוקה ששלטה בי והביכה אותי בו זמנית.

הסתכלתי הצידה כדי שהוא לא יראה, אבל כמובן שהוא ראה, וזה הכעיס אותו.

“סיימתי לחיות חלומות של אחרים… החלומות שלך”, הוא הטיח בי.

לפני שנה, עמית נחשב בעיני רבים לכוכב על; סטודנט טרי במלגת כדורסל  בכיסא גלגלים באוניברסיטת טקסס בארלינגטון. הוא זכה ב-MVP של NWBA לעונת 2020-2021 והצליח לסיים את השנה עם ציונים ראויים בלימודים.

המוח שלי וטקסס, לעומת זאת, היו שני מגרשי משחק שונים. השקעתי 18 שנים מחיי לעשות מה שנשבעתי שאעשה ביום היוולדו, כאשר המנתח האורתופדי הראשון שהציץ בצילומי הרנטגן המוזרים שלו הכריז: “אני מקווה שיש לו מוח טוב כי ספורטאי הוא לעולם לא יהיה”. באותו יום, חיי התהפכו והמשימה האותנטית היחידה שלי הייתה להבטיח שלילד הזה שלי, שמעולם לא ביקש להיוולד, תהיה כל הזדמנות לחיות חיים טובים. עמית ערך את הופעת הבכורה הארצית שלו באוגוסט 2002, עם מצב אורתופדי נדיר שבו רגל ימין התחתונה הייתה מורכבת מציסטות ומלא שברים.

עמית במדי נבחרת ישראל. צילום: הוועד הפראלימפי הישראלי

בדומה להורים רבים (ואמהות בפרט) לילדים עם מוגבלויות, עם האמצעים הרגשיים והכלכליים הזמינים, הפכתי ל”אמא דובה”, והנחתי את הקריירה שלי, את הנישואים שלי ואפילו את ילדיי האחרים והצרכים שלהם בצד. עבדתי ב”עבודות אמא” והנחתי שהילדים האחרים שלי, שגדולים ממנו בשלוש וארבע שנים, “יבינו” שרוב תשומת הלב שלי מוקדשת כמעט אך ורק לאחיהם התינוק עם הרגל הדפוקה.

הדאגה לעמית הפכה למוקד העיקרי שלי בחיים, בכל מסגרת ובכל מצב. הפכתי למומחית לניווט במוסדות רפואיים, ממשלתיים וחינוכיים – תחילה בישראל ולאחר מכן בקליפורניה, שם בילינו שלוש שנים בין 2012-2015. שם גם החליט עמית לקטוע את רגלו, לאחר מספר רב של ניתוחי הצלת גפיים כושלים בישראל.

בקליפורניה, הוא גילה את הכדורסל בכיסאות גלגלים והחל את המטמורפוזה שלו מ”נכות” ל”מומחיות”. במקביל, גיליתי אני את הבלוג כסוג של טיפול עצמי. הבלוג הראשון שלי, על ההחלטה של ​​משפחתנו לבצע את הניתוח, הפך ויראלי ועמית הפך מילד קטן עם מוגבלות גדולה לסלבריטאי, שנתן ראיונות לכלי תקשורת ארציים ובינלאומיים.

לאחר הקטיעה, כשהוא משוחרר מהחשש להיפצע ו”לאבד את הרגל”, עמית המשיך במלוא המרץ בזירת הכדורסל בכיסאות גלגלים ומצא את כוחו ואת קולו. בשנת 2015 חזרנו לארץ ועמית המשיך להתפתח ולהצטיין בספורט, שיחק בליגה הבכירה ובנבחרת ישראל עד גילאי 23.

היה ברור לנו, אפילו בגיל 14, שהוא בדרך ללימודים בארצות הברית במלגת כדורסל בכיסאות גלגלים. הייתי משוכנעת שהמסלול הזה הוא חלומו, ובזמנו אולי זה היה כך. זה בהחלט היה החלום שלי. הוא נסע למחנה קיץ באוניברסיטת מיזורי כשהיה בן 15, ובגיל 17 קיבל מקום ב-Movin’ Mavs ב-UTA.

בזמן שחבריו בישראל התגייסו לצה”ל או התחילו את שנת השירות לפני הצבא, עמית יצא לכביש פחות מוכר, ושלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-18 עלה על מטוס כדי להשיק את ההרפתקה הייחודית שלו בקולג’.

התרגשתי, וכתבתי בבלוג על כמה הרגשתי “מנצחת” כנגד כל הסיכויים. חשבתי שהסיפור שלנו יהווה נקודת אור עבור הורים אחרים לילדים עם מוגבלויות מגוונות.

זימרה ויגודה

זה היה אז, וזה עכשיו, כמו שאומרים.

היום אני מבינה שהייתי נאיבית וקצרת רואי. המסע של עמית ל-UTA לא היה סוף הסיפור, אלא פרק נוסף במציאות מסובכת. כאמא לשני בוגרים צעירים אחרים, אני מבינה עד כמה המעבר מגיל ההתבגרות לבגרות מאתגר, הן להורה והן לילד. עם זאת, למרות המון התבוננות פנימית ובלוגים, לא הייתי מוכנה למורכבות הנוספת של המעבר של ילד שהפך – ואין מילים אחרות לתאר את זה – ל”ייעוד שלי” ולעבודת חיי.

הסיפור הזה עדיין מתפתח, אבל אני כן מקווה שהורים לילדים צעירים עם מוגבלות ילמדו מהניסיון שלי. עמית עזב את UTA, והעונה הוא בגרמניה, משחק בליגה מקצוענית. הצעדים הבאים שלו עדיין בגדר תעלומה, והם שלו בלבד. הלקחים שלמדתי עד כה נכונים לכל ילד ולכל הורה, אך נכונים אף יותר עבור הורים לילדים עם מוגבלויות, שאצלם האינסטינקט הטבעי הוא להגן, או יותר נכון – להגן יתר על המידה. לשחרר זה קשה, אבל אני סומכת על עמית ומכירה בכך ש”ההשקעה שלי” היא הנושא שלי ולא שלו.

במבט לאחור, אני לא רואה מה הייתי עושה אחרת. אמא דובה נולדת יחד עם הדובים שלה. אינסטינקטיבית, לא יכולתי לעשות בחירות שונות. ברגע שהחזקתי את התינוק הקטן והמתוק הזה עם הגבס הענק, ידעתי שאעשה כל שביכולתי כדי לעזור לו להיות מי שהוא רוצה להיות.

המאמר המקורי (באנגלית) בבלוג של זימרה ויגודה ב”THE TIMES OF ISRAEL”.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״