על הבמה הפחד נעלם: שחקן מגמגם בתפקיד ראשי בהצגה

עומר היקרי, בן 27, סטודנט למשחק שנה ג’ בבית הספר למשחק ניסן נתיב, יככב בתפקיד ראשי בעיבוד למחזה של צ’כוב, “איבנוב לא הולך למות”. זו הפעם הראשונה שבה שחקן מגמגם יגלם תפקיד ראשי בהצגה בתיאטרון רפרטוארי.

“לא הלכתי ללמוד משחק כדי להתגבר על הפחד, אלא הלכתי ללמוד משחק למרות הפחד. בדיעבד הבנתי שזה מה שהייתי צריך לעשות כל החיים”, הוא מספר. “יש משהו על הבמה שנותן לי ביטחון ואני בקושי מגמגם. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב לעשות את זה. אני מרגיש שמצאתי את הדבר שלי”.

במחזה, איבנוב הוא בעל אחוזה השקוע בחובות כבדים, ומאחוריו עבר עשיר ומפואר של לימודים ועשייה. מזה חמש שנים הוא נשוי לאנה, החולה בשחפת, שאינה יודעת שימיה ספורים. בערבים שבהם הוא מרגיש שהבית סוגר עליו, הוא מגיע לבקר את סשה, צעירה בת 20 המוקסמת מאהבה אליו. באחד מאותם הערבים, שניהם נתפסים ברגע סוער על ידי אנה. החובות שלו רק הולכים ונערמים, העימותים מחריפים, ונדמה שאין פתרון לאיבנוב מלבד לשים קץ לחייו האומללים. האומנם?

“זאת הצגה על אדם שמאבד את שמחת החיים שלו ולא מבין למה”, מסביר היקרי. “הסיפור שלו הוא קצת הסיפור של כולנו: אדם שחי חיים שדי נמאס לו מהם, אבל הוא מנסה למצות אותם למרות הכל. יש לו תקווה שמשהו ישתנה. קורים לו כל מיני דברים בדרך, דבר שגורם לצופה להזדהות ולחשוב על ההצגה הרבה אחרי שהסתיימה”.

גלישת גלים במוח

מאז גיל ההתבגרות היקרי היה המצחיק שבחבורה, מרכז העניינים. זה המשיך כמעט בכל מסגרת שהיה בה, אבל לא תמיד זה היה המצב, וההתמודדות עם הגמגום בגיל צעיר לא הייתה פשוטה. “אני זוכר שביסודי ילדים צחקו על הגמגום שלי ולא הבינו, כי זאת פעם ראשונה שהם נתקלו בדבר כזה. הם שאלו אותי למה אני לא פשוט מדבר. אני לא מאשים אותם, כי אני יודע שילדים שופטים את מי ששונה, אבל עם זאת תמיד היו לי חברים. אני לא זוכר מתי הם עברו את השלב מלצחוק עליי להבנה שזה פשוט המצב”.

לדבריו, עם חברים ותיקים יותר קל להתמודד. “זה קטע של ביטחון, לפחות אצלי, למרות שאני יודע שיש מגמגמים שלא מרגישים ככה. זה קטע של תקופות. יכולה להיות תקופה שאני מדבר שוטף, ויכולה להיות תקופה שבה להוציא משפט שלם זה בגדר חלום. זה קשור מאוד ללחץ, באיזו סביבה אני נמצא, באיזה מקום בחיים אני נמצא”.

במשך השנים מצא היקרי שיטות להתגבר ולפעמים אפילו להעלים את הגמגום. “כשאני חושב על המילה הבאה שאני הולך להגיד, זה עוזר. אני יודע מה אני רוצה להגיד, ואני יודע כבר מראש מה תהיה המילה הבאה שאומר. יש תכנון בראש ואני מחכה לרגע הנכון. זה כמו גלישת גלים במוח, שבה אני עם הגלשן מחכה לגל הנכון. אני זוכר שפעם היה לי ממש קשה לומר את המילה ‘תודה’, ובכלל היה לי קושי עם עיצורים. אני יודע שאני יכול להיתקע עם מילים שיהיה לי קשה לומר בכל רגע נתון, אבל אז אמצא את השיטה לומר את המילה. למשל, מצאתי שאנשים מגמגמים, לא מגמגמים כשהם שרים, זה חלק מהקטע של הקצב”.

“הבנתי שאין מצב שלא אעשה את זה שוב”

כשהיה בצבא, היקרי כתב ספוקן וורד (סוג של הופעה המבוססת על שירה מדוברת) שאותו השמיע לחברים. בעידודם הוא הגיע לערב ספוקן וורד לחיילים, שבו עמד על במה מול 60 איש ודיבר למרות הפחד.

היקרי בקטע ספוקן וורד

“זה היה עבורי עולם ומלואו. פחדתי מאוד אבל אז עליתי על הבמה ועשיתי את זה, וזה היה פשוט מדהים. הדבר הראשון שאמרתי כשירדתי מהבמה זה שאין מצב שלא אעשה את זה שוב. אחר כך עליתי עם קטע נוסף על הגמגום שלי והתגובות היו טובות. הבנתי שיש לי כישרון כתיבה והתחלתי לכתוב מערכונים שצילמתי בבית. לפעמים עשיתי סרטונים עם חברים שאנשים התחילו לשתף. עשיתי שתי פרסומות ופתאום קיבלתי על זה כסף, ואז הגעתי למסקנה עם עצמי שזה מה שאני צריך לעשות. היה את המכשול של לעשות את זה למרות הגמגום כי אין מה לעשות, הוא שם, וזה יכול להיות מכשול עבור שחקן”.

בהמשך ללימודי המשחק שלו ובמסגרת הפרויקט הקולנועי הראשון מסוגו בארץ שנערך בבתי הספר למשחק, הוצג סרטו של היקרי שאותו כתב, הפיק וביים, ובו הוא מתאר את הדיאלוג הפנימי שהוא עובר באינטראקציה חברתית. “פעם הייתי מנהל שיח כזה בראש, בעיקר בסיטואציות חברתיות. ממש ניהלתי עם עצמי דיאלוג על מה להגיד ומה לא להגיד ממקום של פחד וחוסר ביטחון, אבל היום זה קצת אחרת כי אני פחות מתבייש בגמגום. אני יותר מודע ושלם עם עצמי ויודע שהגמגום הוא ‘חלק מהחבילה’. לא משנה כמה אנסה לדבר רגיל וליישם כל מיני שיטות של שמירה על קצב וחשיבה מראש על מה שאני רוצה לומר, אני יודע שבסופו של דבר הגמגום ייצא והכל בסדר. אז זה נכון שיש לי המון חברים וגם היו לי בנות זוג, אבל עדיין בדייטים ראשונים או בסיטואציות חדשות הדיאלוג הפנימי הוא חזק”.

לא נותן לגמגום להגדיר אותו

“הגמגום הוא חלק ממי שאני היום”, הוא אומר, “אז נכון שעדיין בקבוצות חדשות אני מפחד לגמגם כי אני לא רוצה להיות המוזר הזה. זה פחד לא רציונלי שיש לי בתור מגמגם, שישמעו אותי מדבר ויחשבו שאני מוזר. זה חלק ממה שהיה לי בילדות ועדיין טבוע בי, אבל עם השנים הבנתי שהרבה פעמים הפחד בראש שלנו. אם יש מסר אחד שאני רוצה לומר לילד שהייתי, זה שגמגום לא מגדיר אותך. לכל אחד יש את הנישה שלו, ובסופו של דבר גם אתה תמצא את הנישה שלך ותלמד לקבל ולאהוב את עצמך לא למרות, אלא בגלל”.

ב-1-6.3.2022, בשעה 20:30 ההצגה תעלה באולם הסטודיו ברח׳ אלעזר המודעי 17, ירושלים.

ב-8.3, בשעה 18:00 וב-21:00, ההצגה תעלה בסטודיו בת”א, נועם 5, יפו.

כרטיסים במחיר של 30-70 שקלים להזמנה כאן.