נושאים קשורים

גם אפוטרופוסים יורשו לבדוק ב”הר כסף” ו”הר הביטוח”

חידוש לפלטפורמה לבדיקת חסכונות וביטוחים של משרד האוצר: גם אפוטרופוסים יוכלו לגשת למידע כדי לשפר את המצב הפיננסי של האדם לו הם מסייעים

ביטוח לאומי: נפגעי איבה זכאים למימון טיפולים אלטרנטיביים

בין הטיפולים: דיקור סיני, עיסוי, רפלקסולוגיה, טיפול באמצעות בעלי חיים, טאי צ'י, ביו פידבק ואפילו גלישת גלים. איך מקבלים את ההחזרים? כל הפרטים בכתבה

לאהבה אין מגבלה: צפו בהצעת הנישואים המרגשת

במהלך ההכנות למירוץ "איתן", דור שירן, ספורטאי אוטיסט, הציע נישואים לבת זוגו טל הוף, גם היא עם מוגבלות. כמובן שהיא הסכימה: "אני מחכה כבר לחתונה"

“במלחמה לא לקחו בחשבון אנשים עם מוגבלויות”

כך הודה שר הרווחה, יעקב מרגי, בדיון מיוחד בכנסת וסיפר: "פינינו אנשים עצמאית לאזורים בטוחים". התחייב ללמוד ולהפיק לקחים: "באוצר קשובים אלינו"
הסתדרות 480-100

דוח מטריד: שיעור מיטות האשפוז בישראל בירידה

על רקע המלחמה, מפרסם משרד הבריאות נתונים מדאיגים על הצפיפות במוסדות הבריאות השונים. המצב הקשה ביותר – באשפוז הפסיכיאטרי. בוסו: "נקדם את השינויים הנדרשים"
ראשיאנשים עם מוגבלויותאנשים עם מוגבלויותהאופטימיות שעזרה ליוני להתמודד עם ניוון השרירים

האופטימיות שעזרה ליוני להתמודד עם ניוון השרירים

למרות כל המכשולים, יוני רוטשטיין סיים בהצטיינות בגרות ותואר ראשון בכלכלה. ספר הילדים החדש שלו עוסק בהתמודדות עם קושי, דרך סיפור על דב נמלים

יוני רוטשטיין והספר שלו
יוני רוטשטיין והספר שלו

יוני רוטשטיין (25), מקיבוץ עין החורש בעמק חפר, נולד עם מחלת ניוון שרירים בשם SMA, הגורמת לחולשת שרירים מתקדמת כתוצאה מניוון עצבי. קיימים שלושה תתי-סוגים של המחלה, ורוטשטיין נמצא ברמה 2. עם השנים הוא איבד יכולות פיזיות בסיסיות כמו אכילה עצמאית ושימוש בידיו. הוא מרותק לכיסא גלגלים ועל כן נאלץ למצוא שיטות ופתרונות אחרים שיסייעו לו בהתנהלות היומיומית.

“גדלתי בסביבה תומכת שהעניקה לי תחושת מסוגלות. מגיל צעיר למדתי במסגרות חינוך רגילות, השתתפתי בפעילויות כמו כולם, עשיתי שיעורים כמו כולם, ישבתי בכיתה כמו כולם, בליווי סייעת אישית צמודה”, מספר רוטשטיין לאתר שווים. “בתור ילד היו לי חברים, אבל בגלל הנכות היו דברים שלא יכולתי לעשות. השרירים שלי חלשים אז אני מדבר חלש, כך שבסביבה החברתית תמיד הייתי צריך להיות באחד על אחד, אחרת לא יכולתי להישמע. בגלל שאני אדם אופטימי, מצאתי את היתרון גם בסיטואציה הזאת. כשהייתי מדבר, כולם היו משתתקים כדי להקשיב לי. עניין אותם מה שהיה לי לומר”.

התגייסות ומאמצים לשילוב

בכל מסגרות החינוך שבהן למד רוטשטיין, הייתה התגייסות ומאמצים של המבוגרים והילדים כאחד לשלב אותו, כך שהוא תמיד הרגיש חלק טבעי מהסביבה הלימודית. “במערכות החינוך תמיד היו מאוד אכפתיים, היו לי מחנכים וחברים שדאגו לשלב אותי. היה לי מזל גדול גם עם המערכת שעטפה מסביב, וגם עם החברים שקיבלו ואהבו אותי. מגיל צעיר הייתי הרבה עם עצמי ולבד, אבל לא בקטע עצוב או דיכאוני אלא יותר בגלל הנתונים הפיזיים שלי. החברים היו צריכים לבוא אליי ולא אני אליהם, לא יכולתי לצאת לטילים בגלל בעיות הנגישות ועוד, אבל בכל מקום שבו הייתי, כולם עשו מאמצים אדירים כדי לשלב אותי. זה לא מובן מאליו ואני רק יכול לדמיין שאם זה לא היה, איך זה היה משפיע עליי בתור ילד ואיך זה היה משנה אותי כאדם בוגר”.

המעבר מבית הספר יובלים בגבעת חיים מאוחד, לתיכון מעיין שחר, לא היה קל. “למשפחה ולהנהלה היו חששות גם מבחינה חברתית וגם מבחינת ענייני נגישות, אבל גם שם קיבלו אותי יפה, על אף החששות והאתגרים שכרוכים בקליטת תלמיד כמוני. הם היו צריכים להיערך אליי, אבל בסופו של דבר זה עבר נהדר. המורים שמחו מנוכחותי בכיתה, גם כי תרמתי רבות לדיונים וגם כי התלמידים האחרים למדו דרך האינטראקציה איתי על ערכים של קבלת השונה וחברות, אז יצא שכולם הרוויחו מזה. מגיל צעיר הייתי תלמיד טוב, הייתי בתוכנית למחוננים של תפוח פיס, לכן גם המורים והחברים שמחו שהוספתי עניין בכיתה. תמיד העריכו אותי על ההישגים ולא ראו בי סתם מישהו שתופס מקום”.

לקום מתוך משבר

בקיץ 2012, כשהיה בן 15, עברה משפחתו של רוטשטיין אירוע משפחתי קשה שהשפיע מאוד על כל בני הבית. אחותו הגדולה נפצעה קשה בתאונת אוטובוס בפרו. “בעקבות המצב המשפחתי והקושי שלי לשבת בכיתה יום שלם, למדתי את כיתות י”א ו-י”ב מהבית, באישור המנהל. המורים באו אליי הביתה פעם בשבוע כדי להכין אותי לבגרויות, והרבה בזכותם סיימתי בגרות מלאה בהצטיינות. המורים הפכו לחברים טובים ואפילו יש לנו קבוצת וואטסאפ שקוראים לה ‘הכיתה של יוני’, ואנחנו בקשר עד היום”, הוא מספר. “בכל שנה הם באים אליי כדי לחגוג את יום ההולדת שלי. יש אנשים חושבים שמורה זה רק מישהו שבא ללמד, אבל אני יודע איזו השפעה עצומה יכולה להיות למורים על החיים של התלמידים שלהם. אני יודע שהם לא עשו את זה ממקום של רחמים, אלא פשוט ממקום של אהבה ואמונה בי, וזה לא דבר מובן מאליו”.

אחרי סיום התיכון, עבר רוטשטיין שנתיים קשות, מאחר שלא יכול היה להתגייס לצה”ל ומצא את עצמו ללא עשייה משמעותית. “זו הייתה נקודת שפל בחיים שלי, כי פתאום מצאתי את עצמי בלי מסגרת. היה לי קושי לשבת הרבה שעות בכיסא. עם כל זה שהסביבה הייתה עוטפת ותומכת והיו לי חברים שהאמינו בי ברמה האישית, לא ידעתי מה הלאה – איך אלמד לתואר, איך אשתלב בעבודה וכולי. בית הספר היה חממה וללמוד אני יודע מצוין, אבל לא ידעתי איך להתקדם ומה אני בכלל יכול לעשות”.

בעקבות המשבר ובעידודם של חבריו, נרשם רוטשטיין ללימודי כלכלה באוניברסיטה הפתוחה וסיים את התואר בשלוש שנים, בהצטיינות יתרה. “לפני התואר למדתי השקעות ערך באופן עצמאי, אבל לא הייתי בטוח איך אעשה תואר. פניתי לאוניברסיטה הפתוחה, והם נענו לאתגר מהרגע הראשון. הם נתנו לי את התחושה שהכל בסדר ושהם ימצאו את הפתרונות. זה לא היה פשוט לשני הצדדים, הם למדו ממני ואני למדתי מהם. היו בהתחלה אתגרים ואי הבנות, אבל היה רצון גדול מצידם שאצליח. הם עשו מאמצים מעל ומעבר לטובת הנגשת הלימודים, ואני מבחינתי השקעתי ונתתי את כל כולי. הם עשו את הכל מהלב. המוסד הזה העניק לי הזדמנויות שלא חשבתי שקיימות”.

“חשוב לי שאנשים ידעו שיש כתובת ואוזן קשבת, שיש עם מי לדבר ושהכל אפשרי”, מוסיף רוטשטיין. “חשוב לי שאנשים עם מוגבלויות ידעו שלא צריך לפחד לנסות. בתור אדם שנעזר ידעתי שאני צריך להיות סבלני, לא לבוא בגישה של מגיע לי, אלא להבין גם את הקושי הצד השני ולדעת להגיע יחד לעמק השווה. רציתי להראות שאני יכול, והצלחתי. זה הרבה בזכות האוניברסיטה הפתוחה”.

המסע של טימלי הוא המסע של כולנו

“בשנה השנייה של התואר, אחרי תקופת מבחנים קשה, הרגשתי לא טוב, הייתי חולה ועייף. דווקא אז פתאום עלה לי רעיון לכתוב סיפור. בגלל הנכות שלי לא יכולתי לקרוא ספרים בעצמי בתור ילד. הספרים היחידים שהכרתי הם אלה שהקריאו לי, וזה לא אותו הדבר כמו לקרוא לבד. אז היה לי רעיון לסיפור והתחלתי לכתוב אותו. בהתחלה זה היה מתוך הנאה, לא מתוך מחשבה להוציא ספר. עם הזמן ראיתי שיש כאן משהו מעבר, זה התחיל להתחבר לסיפור החיים שלי. הוא הפך להיות סיפור עם הרבה יותר עומק, ויש האומרים גם פילוסופי.

“כשסיימתי לכתוב, הסביבה הקרובה דחפה אותי לא לוותר על הוצאת הספר וללכת עם זה עד הסוף. לקח כמעט 4 שנים, אבל בסוף הוצאתי אותו בהוצאה עצמית. מבחינתי הדמויות שיצרתי הן כמו הילדים שלי, ורציתי לגדל אותן בעצמי. זאת זכות אדירה בשבילי להעביר לאחרים את המסר האופטימי הזה של התמודדות עם קושי והכרת הטוב, ואת העובדה שאין דבר העומד בפני הרצון”.

הסיפור של דוב הנמלים וחבריו, “טימלי – המסע אל נהר הצ’אקרה”, מתחיל בחיפושו של טימלי אחר אוצר, ומתפתח למסע מלא אתגרים ותובנות, בחברתם של נמלה וסנאי. “את הספר ערך יורם ורטה ואיירה הילה חבקין, שניהם אנשי מקצוע בעלי שם שהסכימו לעבוד איתי, וזה כבוד גדול. כתבתי את הספר במשך מספר חודשים והרגשתי שיש בו מסר חשוב מאוד על התמודדות עם קושי. אז אולי הקשיים שלי הם בעוצמות אחרות, אבל כולם מתמודדים בחיים עם קושי כזה או אחר. היה חשוב לי להעביר את המסר על אופטימיות ועל כך שגם אם החיים לא תמיד מושלמים, זה לא אומר שאי אפשר לחיות חיים טובים ומלאים, למצוא חברים ולהצליח במסע של החיים”.

לרכישת הספר

כותבת ומנהלת תוכן, מעל עשור בעולמות התקשורת. נפגעה בעינה במהלך השירות הצבאי אך לא הוכרה עד היום

כתבות אחרונות