fbpx

“במחול, כולם רואים כל גרם שעלית”: טאל רוקדת את הבולמיה

הרקדנית טאל לוי כהן מעלה מופע מחול שמתאר את הפרעת האכילה ממנה סבלה במשך כעשור ואת החלמתה. "אני מביעה בגופי את הטירוף סביב חוסר האהבה העצמית וההקאה"

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
טאל בהופעה. צילום - אלי מעייני
טאל בהופעה. צילום – אלי מעייני

כבולמית קשה מזה 40 שנה, השאלה הראשונה שעלתה בי כשנודע לי על מופע מחול שעוסק בבולמיה היא “איך רוקדים את הריקוד המעוות הזה?”. כבר ראינו על זה סיפור, ואפילו אסלה כבר ראינו על הבמה בהבימה, אבל ריקוד?

אבל הפלא ופלא, טאל לוי כהן, מעלה מופע כזה מתוך סיפורה הצלחה, בעזרת נדנדה ותנועות קיצוניות. “טאל” היא הצגת יחידה מקורית, שעוקבת אחר סיפורה של ילדה-אישה-רקדנית וחוויותיה סביב הפרעת האכילה, הבולימיה, והדרך שבה הבריאה באמצעות למידת פסיכולוגיה ואומנויות הבעה ויצירה.

אולי, תמהתי, היא הצליחה בזכות זה שהיא כבר לא במחלה ולא בולמית? אולי היא הצליחה להביא את המחלה כריקוד, שהאמת, אין דרך טובה ממנו להמחיש אותה?

לוי כהן בנתה את ההצגה בהישענות על תאוריות שלמדה במהלך לימודי הטיפול, ועם ביטוי אמנותי פיזי כן. היא הולכת אחורה בזמן ומתארת את זיכרונותיה והאירועים שבחייה, את הכאב והסבל שהיא חוותה מהדברים אנשים שסביבה אמרו, והדברים שהחברה אומרת לנו.

המופע יתקיים ביום חמישי, 7.4.22 בשעה 20:00 בהיכל התרבות בפתח-תקווה (תיאטרון הדופנ).

20 שנה על הבמה

לוי כהן עובדת בתחומי הבמה והטיפול. היא יוצרת ומופיעה על הבמה בתיאטרון ומחול ומטפלת בתנועה ומחול. היא מחזיקה בתואר שני בתרפיה בהבעה וביצירה מאוניברסיטת “Lesley” בבוסטון, סיימה לימודי תעודה בחקר המחול והתנועה ב”Laban Centre London” לונדון (שם זכתה בפרס “Merry Zemke”), והיא בוגרת לימודי משחק ותיאטרון ב”Method Studio”, ב”City Lit” בלונדון ובתיאטרון “החדר”.

יש לה יותר מ-20 שנות ניסיון על הבמה, בין השאר עם להקת אלומיניום ובעבודה עם אמנים, שהיא מסייעת להם להביע את עצמם באופן אותנטי ולספר את סיפוריהם, בישראל וברחבי העולם. לוי כהן זכתה בפרס כלת ההצטיינות להצגות יחיד בפסטיבל האונליין הבינלאומי ברוסיה, “Place of Unity” לשנת 2021.

“מופרע, זה מישהו שמפריעים לו'”

“הבולימיה התפרצה אצלי סביב סוף השירות הצבאי” ,מספרת לוי-כהן, בת 42, נשואה, אם לאחת בנוסף לשני בניו של בן זוגה. “כבר בתיכון הרגשתי מאוד בדיכאון. במגמת מחול את צריכה להיות רזה וכל היום את עומדת מול המראה בבגד גוף וטייץ, וכולם רואים כל גרם שאת עולה או יורדת. ואת מקבלת הערות בנושא, אז היה גם עיסוק בנושא ההקאה”, היא נזכרת.

“היינו יושבות בבית קפה ופתאום אחת הייתה נעלמת והיו אומרות שהיא מקיאה, אז התוודעתי לנושא. אבל ההקאות התחילו אחרי שנים של ניסיונות לעשות דיאטה, כפתרון בשביל לא לעלות במשקל. כן, הטריגר היה עולם המחול, אבל מאוחר יותר הבנתי שזה משהו שמגיע מהבית”, היא אומרת.

לוי כהן מספרת שבין השנה הראשונה לשנייה ללימודים היא החליטה לקרוא למאמרים בנושא ואז אורו עיניה. “הבנתי שאני לא לבד ושיש סיבות מאוד ברורות למה לקיתי בהפרעה. בגדול, המשפט הראשון שלימדו אותי בלימודי התרפיה היה ש’מופרע, זה מישהו שמפריעים לו'”.

כבת להורים גרושים, היא הבינה שלא הביעה את רגשותיה האמיתיים. “הייתי ממעמד סוציואקונומי מסוים, שיש בו שפע, עם משפחה שלא מודעת כל-כך לתהליכים הנפשיים שעוברים עליי. היה פרפקציוניזם מוגזם עם עיסוק באיך צריך להיות ולהיראות. אלה גרמו לי לחוסר אהבה עצמית ולביקורת קשה על עצמי”.

הגעת לאשפוז?

“למזלי לא, אבל בגיל 28, אחרי כמעט עשור של הקאות, לפעמים 2-3 הקאות בשבוע, לפעמים 2-3 ביום – חטפתי התמוטטות עצבים ובעזרת הוריי הלכתי לטיפול פסיכיאטרי. הייתי בטיפול פעמיים בשבוע ולקחו לרופא שלושה חודשים לשכנע אותי לקחת כדורים, אבל ברגע שהתחלתי לקחת אותם ההקאות נפסקו”.

מתי יצאת מהארון?

“הייתי מאוד דיסקרטית בנוגע להקאות, אף אחד ואף אחת לא ידעו. אפילו במהלך לימודי הטיפול, שחשפנו בהם המון לגבי עצמנו, וכבר הייתי בת 30 וכבר לא הקאתי, הרגשתי קושי לחשוף את הנושא.

“כשהתחלתי לקחת את הכדורים והפסקתי להקיא, סיפרתי לאנשים. התגובות היו שונות, בין תדהמה לבין התייחסות שולית, שהנה כבר הפסקתי להקיא, אז זה נגמר. אבל זה לא ככה, זאת התנהגות שלמה של אכילה בולמוסית, שאותה צריך להפסיק. אנשים לא ממש יודעים איך להתייחס לזה”.

עולה על הבמה כדי להוציא את הקול שהושתק

במהלך מחלתה, מספרת לוי כהן, היה לה מעין קול שאמר לה שיש סיבה לכך שהיא עוברת את כל הדבר הזה. “זאת הייתה סוג של התנהגות שיכולתי לשנות רק כששיניתי את הסביבה שהייתי בה כשחליתי”.

לוי כהן התנתקה מרוב האנשים שסבבה אותה, ניקתה את עצמה בעזרת טיפול נטורופתי ונפשית באמצעות כתיבה, תנועה, משחק, אמנות ויצירה. “כל הדברים שלא הבנתי בשכל, באו לידי ביטוי בגוף. זעם שהיה עצור בי שנים, יצא החוצה בסשן קבוצתי. הקול שלי, שהושתק כל השנים, בא לידי ביטוי ביצירה אמנותית, רקדתי ודיברתי בצורה אותנטית כל מתי שיכולתי. הבנתי שאני רוצה להעלות את כל הידע הזה של המסע שעברתי ולשתף אותו עם הרבה אנשים, שאולי זה יכול לעזור להם – והכלי שלי הוא הבמה”.

הזמנה להופעה של טאל. צילום - אלי מעייני
הזמנה להופעה של טאל. צילום – אלי מעייני

איך רוקדים בולמיה?

“בהצגה אני מראה איך דברים שאנשים אחרים אומרים יכולים להיחרט לנו בגוף ולעצור אותנו מלנוע בחיים ולהגיע למקומות שהיינו רוצים.ות להגיע אליהם. אני מספרת על חוויות שהיו לי סביב נושא ההשמנה, דברים שאמרו לי ומחשבות שהיו לי בראש, ואני מביעה בגופי את הטירוף סביב חוסר האהבה העצמית וההקאה, ואני גם משלבת ציטוטים מדברים שקראתי בלימודי פסיכולוגיה ובמאמרים אקדמאיים על חוויות פיזיות”.

האם העיסוק בזה לא גורם לך לסגת אחורה?

“הגעתי לעבודה על ההצגה כשהייתי כבר ‘נקייה’ מהקאות כמה שנים. בהתחלה זה קצת עורר בי את ההרגשות הקשות ופחדתי לחזור אחורה, אבל ההסתכלות על הדרך שעשיתי לא נתנה לי לחזור אחורה. היית מזכירה לעצמי לעשות אמה שאני מלמדת את מי שאני מלווה אותם. אם אני מרגישה קושי, אני פשוט נעה, מבינה מה אומר לי הגוף שלי, מציירת, כותבת או פותחת איזה ספר שירה ורואה מה עולה לי ומבינה, בקטע רוחני, שאני מוגנת ושאין מה לפחד”.

כבולמית, הבנתי שניצחונה של טאל לוי כהן הוא התום שהיא ניחנה בו. היא לא נכנסה ויצאה מאשפוזים, היא לא קיבלה את המותג “בולמית”, ולא עשתה מזה “קריירה” כמו כל בולמית כרונית, כמוני. הרכנתי ראש וקינאתי בה בכל ליבי.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

רותי זוארץ

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״