fbpx

“בטקסי זיכרון קשה לי לתפקד. המראות מהצבא לא עוזבים אותי”

תמיר גלעד סבל מפרצי בכי וכעס עד שאובחן עם פוסט טראומה בעקבות ״עופרת יצוקה״. עכשיו הוא מספר באומץ על ההתמודדות הלא פשוטה עם יום הזיכרון

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
תמיר גלעד בזמן השירות

“הפוסט טראומה שלי נמצאת בכל דבר שאני עוסק בו ביום יום. הלוואי שהייתי יכול להגיד שזה תלוי סיטואציה או טריגר, אבל לצערי זה לא המצב. המראות הקשים שחוויתי בצה”ל לא עוזבים אותי”, כך אומר לאתר “שווים”, תמיר גלעד (35), לוחם הלום קרב, מ”עופרת יצוקה”, בריאיון לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

גלעד, לוחם גולני בעברו, נשוי לענת (35) ואב לנדב בן ה-5 ולשקד בת ה-3 מקיבוץ גלאון. היום הוא מלמד חינוך גופני בבית ספר בדרום הארץ וחי עם פוסט טראומה כבר כמעט 13 שנה, מאז שחזר מעזה.  

הרגעים הקשים ב”עופרת יצוקה”

בסוף 2008 צה”ל השמיד מנהרה של חמאס ובעקבות כך נהרגו שישה מחבלים. חמאס, בתגובה, ירה רקטות במשך חודש שלם על יישובי עוטף עזה והדרום. הירי הוביל למבצע “עופרת יצוקה”, במסגרתו צה”ל נכנס קרקעית לעזה, כדי למנוע את ירי הרקטות.

ב-5 בינואר, 2009 נורה בשוגג פגז מטנק לעבר מבנה מצפון לשכונת סג’עייה, בו שהו עשרות לוחמים מיחידת גולני. כתוצאה מהירי נהרגו שלושה לוחמים, חבריו ליחידה של גלעד, ועשרות נוספים נפצעו. זה היה אחד מהאירועים הקשים ביותר של צה”ל ב”עופרת יצוקה”.

*******************************************************************************************

ביום ג’ ייערך טקס יום הזיכרון לנופלים ולחיים של פרויקט רסיסים בעמותת נט”ל, המעניקה סיוע נפשי לנפגעי טראומה לאומית

*******************************************************************************************

לאחר סיום המבצע, גלעד הבין שמשהו לא כשורה, כשהתחיל להתעורר בלילות מסיוטים. הוא סבל מפלאשבקים של רגעים מסוימים מהאירוע, שעד היום לא יוצאים מראשו, אותם רגעים שבהם ראה את גופותיהם של חבריו שוכבים על הרצפה. הרגשות היחידים שגלעד הכיר בתקופה הזו היו עצבים וכעס. השמחה שאפיינה אותו קודם לכן נעלמה כלא הייתה, והוא אובחן כהלום קרב.

בזכות ענת והילדים

כמעט 10 שנים חלפו עד שגלעד הגיש את הבקשה להכרה רשמית במשרד הביטחון ולקבלת הזכויות והתנאים שמגיעים לו, וזה כמעט עלה לו בפירוק משפחתו. “באותה התקופה היה ניסיון להכחיש את הדברים ולא לדבר על זה. לא יצאנו לאור כמו שנהוג היום”, הוא אומר.

“אלמלא הלידה של בתי והמעמסה בגידול שני ילדים, לא הייתי מכיר בכך שאני פוסט טראומתי”, הוא מספר ומוסיף: “לאחר לידתה של שקד, נכנסתי לרגרסיה קשה מאוד במשך חצי שנה. כל הסימפטומים המוכרים לפוסט טראומה החמירו. היו לי הרבה יותר התקפי חרדה, פרצי בכי, מעשים בלתי נשלטים והתפרצויות זעם”.

לדבריו, מי שדחף אותו לקבל סיוע הייתה אשתו שאמרה לו שהוא חייב לקבל עזרה, כי יש סכנה שהמשפחה תתפרק. “זה מה שדחף אותי לקבל הכרה רשמית גם ממשרד הביטחון. מי שעזר לי לעבור את התהליך יחסית במהירות אלו חבריי, שכבר סללו את הדרך בשבילי, הודות לתביעות עבר. הם הביאו הוכחות שהם לחמו במקום ושהם נפצעו פיזית ונפשית, לכן לי כבר היה קל יותר”, הוא מספר.

משפחת גלעד. מימין לשמאל - נדב, תמיר, ענת ושקד
משפחת גלעד. מימין לשמאל – נדב, תמיר, ענת ושקד

גלעד הכיר את ענת בגיל 16 וכשהוא יצא למבצע בגיל 21 הם כבר היו נשואים. “לשמחתי, עברה חצי שנה מהחתונה שלנו וכבר היה קשה לה לברוח”, הוא צוחק. “היא עברה איתי את כל התהליך הארוך, הלכה איתי להלוויות של החברים, ליוותה אותי לכל מקום והייתה צמודה אליי בכל הליך האבל. אני בר מזל, אני יודע. קשה מאוד לייצר זוגיות כשאתה עם פוסט טראומה ובוודאי לשמור עליה”.

גלעד מעריך ומכיר תודה לילדיו שעוזרים לו לעבור את הרגעים הקשים של היום-יום ולטענתו, איתם ובשבילם זה הרבה יותר קל. “אני בטוח שבלי הילדים, החיים שלי היו הרבה יותר קשים. הם נותנים לי כוח להמשיך. דיברתי על זה עם חברים שמרביתם פוסט טראומתיים והם מבינים אותי. היום אני הרבה יותר מחובר לחיי המשפחה ורוצה להיות בקרבתם ולכן בחרתי להיות מורה, כדי להיות כמה שיותר בבית”.

“בטקסי הזיכרון אני לא מתפקד במיטבי”

גלעד משתתף בטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, שם הוא מספר ומשתף כל מה שהוא רק רוצה. הוא משתדל להיות כמה שיותר בחברה וכמה שפחות לבד, כדי לא “להיגרר לחושך”, כפי שהוא מכנה זאת. כמעט בכל פעם שהוא עוצם את עיניו, הפנים של חבריו שאיבד מופיעים בראשו.

לקראת “י’ בטבת”, שבוע אחרי חנוכה, הוא מתחיל להרגיש הידרדרות במצבו שנמשכת עד ימים אחדים אחרי יום העצמאות – כחמישה חודשים במהלך השנה.

“אני עובר ימים קשים ונמצא במצב רגיש הרבה יותר. למרות זאת, אני מנסה לתפקד כרגיל, אבל זה מאוד קשה”, הוא אומר, “אף אחד בעבודה שלי, בבית ספר, לא יודע שיש לי פוסט טראומה ומה שעברתי כתוצאה מהשירות הקרבי. זה לא משהו שאתה פותח אתו בשיחת חולין בחדר המורים או מול התלמידים, זה נושא כבד. אפילו המנהל יודע על כך רק בצורה שטחית. לכן, בטקסי הזיכרון אני לא מתפקד במיטבי. אני חש באנרגיות פחותות וקשה לי מאוד לתווך את הרגשות שאני מרגיש לאחרים”.

“למזלי, לא נפצעתי גופנית מהאירוע, ומשם יצאתי ׳רק׳ עם פוסט טראומה”, הוא ממשיך. “אנשים לא מודעים לזכויות שלהם. גם כשמודעים לכך, זה לוקח מאיתנו הלוחמים הלומי הקרב כוחות שלהרבה מאיתנו אין. למשל, כדי שמשרד הביטחון ישתתף בתשלום המעונות לילדים כהטבה שמגיעה לך, צריך לקחת יום חופש מהעבודה, לקבוע תור לפסיכיאטר, לדבר במספר מפגשים על אותו אירוע קשה ורק אז נותנים לך השתתפות, הליך ארוך מדי, ולא אשקר – בימים רבים אין לי את הסבלנות לזה”.

“יהיה לי קשה לא לאפשר לבן שלי ללכת לקרבי, אם ירצה”

לקראת יום העצמאות עלתה סוגיית הזיקוקים שמפריעים להלומי הקרב. זה התחיל בהחלטה של שר התרבות, חילי טרופר, לבטל את מופע הזיקוקים בטקס הדלקת המשואות, והמשיך בעיריות ורשויות מקומיות – שביטלו את מופעי הזיקוקים אצלן.

כילד, גלעד אהב מאוד את מופעי הזיקוקים, אבל מאז שלקה בהלם קרב הרבה יותר קשה לו. ריח אבק השריפה שמזכיר את חומר הנפץ של הפגזים, מחזיר אותו לימיו בעזה. למרות זאת, הוא אומר שלא ימנע זאת מילדיו, שרק רוצים ליהנות והם לא אשמים, לטענתו.

ביום הזיכרון הקרוב גלעד יישאר בביתו וינסה עד כמה שאפשר להתנתק מהכול. הוא מעסיק את עצמו בדברים שונים שלא קשורים לצה”ל ולמלחמות, בניסיון להגן על עצמו עד כמה שאפשר. הוא יודע שזו מלחמה תמידית לאורך כל החיים.

“אני מכין את עצמי ליום שבו הילדים שלי ישאלו אותי על הפוסט טראומה”, הוא אומר. “בניגוד אליי, שגדלתי בהסללה להיות לוחם קרבי, אמרתי לאשתי שמה שיבחרו ילדיי אקבל. אנחנו חיים בחברה קיבוצית שמעריכה ומעודדת שירות קרבי בצה”ל, וזה יהיה קשה לא לאפשר לבן שלי, אם ירצה, ללכת לקרבי”.

הטקסים המשותפים

בשלישי הקרוב 3.5.2022, ייערך טקס יום הזיכרון לנופלים ולחיים של פרויקט רסיסים בעמותת נט”ל, המעניקה סיוע נפשי לנפגעי טראומה לאומית, ומטפלת ומלווה את המשתתפים בטקסים. גלעד ואשתו השתתפו בעבר, בטקס המשותף המבקש ליצור שינוי חברתי, ביחס להשפעת הלחימה והקרב.

הטקס יתקיים בפעם התשיעית, ובעקבות הסרת מגבלות הקורונה, יחזור למתכונת הרגילה במרכז ענב בתל אביב, וישודר בלייב בפייסבוק של נט”ל ושל רסיסים בשעה 19:55. במהלך הטקס יעלו דוברים רבים שישתפו את התחושות והחוויות האישיות שלהם מאירועי הלחימה השונים. בנוסף, ישירו האומנים שלומי שבן, ירמי קפלן, אייל עצמון וסיוון טלמור.

במקביל, ייערכו גם טקסים בזאפה באר שבע ובית הנסן בירושלים, שיחלו מיד לאחר צפירת יום הזיכרון.

טקס מיום הזיכרון לנופלים ולחיים (2020). צילום – אפי יוספי, באדיבות "רסיסים"
טקס מיום הזיכרון לנופלים ולחיים (2020). צילום – אפי יוספי, באדיבות “רסיסים”

אפרת שפרוט, מנכ”לית עמותת נט”ל: “ביום הזיכרון האחרון מדינת ישראל התעוררה למציאות של אלו המתמודדים עם הפוסט טראומה, בעקבות מקרה ההצתה של איציק סעידיאן. אנחנו מלווים אותם כל השנה, בכל צומת בחייהם שהטראומה צפה והם זקוקים לעזרה והכוונה. טקס ‘רסיסים’ ונט”ל מהווה עבורם מקום שבו יכולים לחלוק את מה שחוו ולהרגיש חלק מקהילה שנוסדה במיוחד עבורם”.

אבידן ארנברג, מנהל פרויקט “רסיסים”: “מטרת הטקסים היא ליצור מרחבים שבהם ניתן לספר ולעבד חוויות לחימה וצבא. גברים ונשים בגילאים שונים ורקעים מגוונים, ממשוחררי מבצעי עזה, תומכות לחימה מלבנון השנייה, מילואימניקים מהמערך הלוחם, קרובי משפחה של לוחמים או בנות זוג של מי שאובחנו עם פוסט טראומה. המשותף לכולם הוא משא הזיכרון החי מאז ימי הקרב והצבא והטקס יאפשר לכל אלו להיות חלק מכך”.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

אביחי חיים

בן 28, נשוי. בוגר תואר ראשון בתקשורת וניהול. היה כתב צבאי בדובר צה"ל, עורך באתר one וכתב אתר השקמה מרשת שוקן. במקביל לעבודתו ב"שווים", מגיש תכנית ספורט ב"רדיו סול" ומשמש עורך משנה באתר "ישראל ספורט". נולד עם שיתוק מוחין קל.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״