מאת אייל לוי
יוגב אוחיון (35) הוא אחד משחקני הכדורסל הבולטים בישראל בעשור האחרון. ברזומה המרשים שלו ניתן למצוא בין היתר שתי אליפויות ישראל, שבעה גביעי מדינה, גביע אירופה אחד, חברות בנבחרת ישראל ועוד שלל הישגים. אבל רוב האנשים לא יודעים שאוחיון, נשוי מתל אביב, הגיע למעמדים האלה כשהוא סוחב איתו התמודדות בריאותית לא פשוטה. בקיץ 2012, בגיל 24 ובעיצומה של קריירה הולכת ופורחת, הוא החל להרגיש כאבי בטן חדים שהלכו והתעצמו. לאחר מספר בדיקות איתרו הרופאים את מחולל הבעיה: הוא סובל מקרוהן, מחלה אוטואימונית (שבה הגוף תוקף את עצמו), שמאופיינת בעיקר בפגיעה בחלקים השונים של מערכת העיכול.
לרגל יום המודעות למחלות מעי דלקתיות שנערך לאחרונה, ישבתי עם אוחיון, כיום שחקן עירוני נהריה מהליגה הלאומית, לשיחה מרתקת. בגילוי לב הוא דיבר על האבחון, איך ממשיכים לשחק כדורסל מקצועני למרות הקשיים, ואיך מתמודדים פיזית ונפשית עם האתגרים שמציבה המחלה. בתור חולה קרוהן בעצמי, זו הייתה הזדמנות מרתקת לשמוע איך זה נראה ומרגיש אצל מישהו אחר, ועוד אחד שהוא ספורטאי צמרת.
עונת 2011/12 הייתה עונת הפריחה של אוחיון, בה הגשים את חלומו של כל כדורסלן שמתחיל את דרכו בענף – להיות שחקן מוביל במכבי ת”א. הוא השתלט על עמדת הרכז הפותח, ואף זכה עם הקבוצה בדאבל מקומי (אליפות וגביע המדינה) ובליגה האדריאטית, והיה רחוק פסע מפיינל פור ביורוליג. אלא שאז האופוריה התחלפה במשבר גדול ובדאגה.
איך גילית בעצם שאתה חולה בקרוהן?
אוחיון: “ההתקף הראשון היה בסוף העונה. התחלתי להרגיש דקירות קשוחות מעל החזה בסוף כל נשימה. אצלי המחלה תקפה דווקא הפוך מכל התסמינים הנהוגים והמוכרים כמו לחץ ומתחים. זה קרה בקיץ, בתקופת המנוחה שלי. אחרי ההתקף עשיתי את כל הבדיקות שנדרשו כדי להבין מה יש לי, ואז גילו שאני סובל ממחלת קרוהן. באותו קיץ ירדתי בסביבות 12 קילו בתוך חודש בערך”.
איך מתמודדים עם מחלה כל כך לא פשוטה ועדיין ממשיכים במקצוע תובעני כמו כדורסלן מקצועני?
“זה לא פשוט בכלל. כאשר אתה משיל משקל גדול מהגוף שלך, אתה נכנס לפער גדול מבחינת האימונים. בנוסף, צריך לדאוג להעמיס חזרה את כל הקילוגרמים שאיבדת במהלך התקופה. בערך כל כמה שנים הגוף מפסיק להגיב לתרופה, וזאת סיטואציה לא פשוטה בכלל. כמו כל פציעה, המחלה אף פעם לא באה בזמן נכון וצריך לדעת להתמודד איתה, כמו התמודדות עם הפסד. מצד שני, חשוב מאוד להישאר בפרופורציות ולהבין כי המחלה היא מעין חבר שמלווה אותך לאורך כל הדרך”.
להיות ספורטאי זה דבר שדורש תפריט מאוד קפדני, וגם הקרוהן דורשת הקפדה על מזון. איך משלבים בין התפריטים?
“הכל מאוד תלוי במצב הקיים. בזמן שאני מרגיש טוב, אני מנסה דברים חדשים. אני מאתגר את הגוף בהמון סוגים חדשים של אוכל, ומנסה תמיד לא להכליל דברים שיכולים להעיר את הדלקת. בסך הכל אני משתדל לשמור על אורח חיים שמצד אחד יכיל תפריט מגוון ועשיר, ומצד שני לא יגרום לנזק מבחינת המחלה. בנוסף למזון, יש גם את עניין משככי הכאבים שרלוונטי במיוחד בספורט, וזה דבר מאתגר מאוד. מכיוון שלא כל משכך כאבים מתאים גם למחלה ולדלקת, לומדים להסתדר עם אופטלגין ואקמול. לכל כואב יש יותר כואב, ואתה מגלה בסוף שלכל כאב מתרגלים”.
סיבוכי המחלה פוגעים גם בנפש. איך ממשיכים לתפקד ברמה המנטלית, במיוחד כספורטאי?
“ביום שאתה מגלה כמובן שאתה פותח את גוגל ושואל אותו מה המחלה וקורא שמחר אתה מת ושהחיים שלך נפלו. אז לא, כמובן שאתה קורא ואתה קצת נבהל בהתחלה, אבל כשאתה יורד לשורש העניין אתה מבין שיש דברים גרועים יותר. אם אנשים יכולים לעשות ספורט עם דברים גרועים יותר או לנהל שגרת חיים נורמלית, אין סיבה שעם קרוהן זה לא יהיה אפשרי. המחלה עזרה לי להסתכל על הספורט כעניין פשוט יותר, פחות לקחת ללב דברים ולהסתכל על הכל בפרספקטיבה אחרת. תגיד תודה שאתה כדורסלן ואתה עושה מה שאתה אוהב, בזמן שיש אנשים שגם ללכת לא יכולים. כמובן שבימים שבהם מרגישים פחות טוב מצב הרוח טיפה נפגע, אבל אני מתייחס לזה כאל דבר שגרתי. כמו שלכל אחד יש תקופות פחות טובות, ככה גם לי בתור חולה קרוהן”.
להיות חולה קרוהן מביא איתו תופעות לא נעימות כמו הליכה מרובה לשירותים ועוד סיטואציות מורכבות. איך מתנהלים מבחינת הדינמיקה החברתית והמקצועית? האם למשל משתפים את החברים לקבוצה ואת הצוות במה שעובר עליך?
“אני חושב שאין מה להתבייש במחלה. היום יש מגוון רחב של מוגבלויות מכל מיני גוונים וסוגים. בנוסף, לשמור בבטן זה דבר שלא מיטיב עם מחלה, ולכן צריך לדבר, צריך לפתוח את הדברים. מי שסובל לעיתים תכופות מתופעות של המחלה צריך לספר למערכת כדי שיבינו, יכילו וייתנו לו יותר חופש פעולה, כמו יציאה תכופה לשירותים ועוד אלף ואחד דברים שיכולים להגיע. בסופו של דבר, אסור לתת למחלה לנהל את הדברים. אתה צריך לנהל אותה ולא היא אותך. כמו שאמרתי, צריך להתייחס אל המחלה כאל חבר לצד הדרך”.
בתקופה האחרונה המון כדורסלנים מנסים את מזלם מחוץ לגבולות ישראל. האם זה משהו שעבר לך בראש בשלב כזה או אחר והאם המחלה הייתה גורם בהחלטה?
“חלק מהעניין של האם לעבור לחו”ל היה מה עושים עם התרופה? אני מקבל עירוי אחת לחודשיים, מה שדורש כמובן התייחסות מיוחדת, בטח בכל הקשור למעבר לארץ אחרת. אין ספק שהמחלה מגבילה, ובעקבותיה צריכים לעשות הכנה מוקדמת. למרות זאת, אני בדעה שכל דבר אפשרי, ובכל סיטואציה אפשר להתאים את עצמך למצב”.
במבחינה מקצועית, ירדת השנה לשחק בליגה הלאומית. האם אתה שואף לחזור לבמה המרכזית, למשל קבוצת צמרת בליגת העל?
“אין לי ספק שאני יכול להגיע לשם, גם מבחינה גופנית. לקחתי על עצמי אתגר השנה. היה חשוב לי מאוד להחזיר לעצמי את שמחת החיים, את הרצון לשחק כמו שהייתי נער. הכנתי את עצמי באופן מיטבי לעונה הנוכחית, ואין ספק שזה בא לידי ביטוי על המגרש. הייתה לי עונה טובה ונהניתי מאוד על הפרקט. בימים הקרובים אני לוקח קצת מנוחה, בעיקר כדי להתאושש גופנית מהמעמסה, ולאחר מכן אתחיל להכין את עצמי באופן הכי טוב שאני יכול לקראת העונה הבאה”.
מה מצבך כיום מבחינת המחלה?
“היום אני מאוזן. אני מקבל עירוי של ‘רמיקייד’ פעם בחודשיים ו’אימוראן’ פעם ביום, וטפו טפו טפו מרגיש מעולה”.
בתור מישהו עם ניסיון, איזה מסר אתה רוצה להעביר לחולים בקרוהן ולאנשים עם מוגבלויות בכלל?
“קודם כל, לא להתבייש במי שאתה ולא להמעיט ביכולות שקיימות בך. המחלה זה אמנם לא דבר פשוט, אבל בהחלט אפשרי וצריך להתמודד איתה. אפשר לעשות הכל ולהגשים הכל. אני מאחל המון בריאות לכולם, ושרק נעלה ונצליח לבנות מסלולי חיים מגוונים ומוצלחים, כל איש לצד המגבלות והבעיות המלוות אותו בחיים”.
לקחתי.
