בדיור, בתקצוב, בבחירה: מה חייבים לשנות בחוק המוגבלויות לפני אישורו

כשיאיר לפיד בכה כשאושרה הצעת חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות התשפ”ב – 2022, הוא בכה מהתרגשות. גם אני קראתי את נוסח החוק ובכיתי, אבל מתסכול. גודל האכזבה הוא כגודל הציפייה שתלינו בחוק הזה: אנשים עם מוגבלויות, משפחות וארגונים חברתיים. בחוק זה שמרצד מולי כרגע על צג המחשב, הוחמצה הזדמנות לחוקק חוק חשוב לאנשים עם מוגבלויות, שימשיך מגמה של חקיקה משנת חיים.

אמנת האו”ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, שגם ישראל אישררה, מתווה בסעיף 19 את החזון בנושא דיור לאנשים עם מוגבלויות, כחלק מחיים עצמאיים ושילוב בקהילה: אנשים עם מוגבלויות יוכלו לבחור איפה ועם מי יגורו, ולא יהיו חייבים לגור ב”הסדר מגורים מסוים” (כלומר: במוסד זה או אחר). הם יוכלו להיעזר בשירותי תמיכה בביתם, כולל סיוע אישי. הכל – בשביל לשלב אותם בחברה ולא לבודד אותם ממנה.

מכיוון שישראל אישררה את האמנה, היא חוקקה גם את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ”ח-1998. החוק שב ואישש את זכותנו לחיים של מימוש פוטנציאל ושילוב בקהילה. לרוע המזל, החקיקה המפורטת בו נעשתה בשני נושאים בלבד: תעסוקה והנגשה (וגם אותם כבר צריך לעדכן).

להצעת החוק הנוכחית היה פוטנציאל גדול להיות הפרק החסר בחקיקת השוויון, הפרק שיתווה את הדרך לביצוע של דיור בקהילה. בעקבות מקרי ההתעללות, הרשלנות והמוות בהוסטלים, השרים מאיר כהן (רווחה) ויאיר לפיד (חוץ) העצימו את הציפיות בהכרזות שפיזרו על הוצאה הדרגתית של אנשים עם מוגבלויות ממוסדות והחזרתם למגורים בקהילה.

דיור: המילים התחלפו, המציאות כמעט ולא

המטרה של החוק, כפי שהיא מנוסחת בפרק ב’, היא לקדם חיים עצמאיים של אנשים עם מוגבלות ושילובם בקהילה בהתאם לרצונותיהם ובחירותיהם. האמצעי שמציע החוק ממש לא הולם את המטרה: אנשים עם מוגבלויות עדיין יגורו במוסדות, אבל עם מספר מצומצם יותר של דיירים. כלומר: בניגוד למילים היפות שבהסברים, המנגנון שמכוננים סעיפי החוק לא משקר. אכן, מדובר בהחלפה של מסגרת במסגרת.

איך יודעים שמתרחשת אחיזת עיניים קלה בהצעת חוק? כשהמנסחים מתחילים לשחק במילים שפעילים חברתיים מזהים (ולא אוהבים). החוק הזה, למשל, מבטל את השימוש בביטויים: “סידור חוץ-ביתי” ו”סידור יומי” בחקיקה קיימת. אבל הוא לא מבטל את המציאות שמאחורי הביטויים.

אז איפה יגורו אנשים עם מוגבלויות לפי החוק החדש? בסידור חוץ ביתי, כמובן. רק שלסידור החוץ ביתי יקראו: “שירותי דיור טיפולי-שיקומי”. הכוונה היא לדירות, הוסטלים, מעונות פנימייה ומכינות לחיים עצמאיים. כל אלה מוגדרים כ”מסגרות ארוכות טווח”. אם הן ארוכות טווח, הרי שאין כוונה מיוחדת לאפשר חיים עצמאיים בקהילה. זה גם סותר את מושג ה”שיקום”. שיקום הוא תהליך שיש לו התחלה וסוף ויעדים תחומים בזמן למעבר לשלב הבא: מגורים בקהילה. לפי החוק, אנשים שיגורו בסידור חוץ-ביתי יקבלו שירותי דיור טיפולים-שיקומיים מעובד סוציאלי של מסגרת הדיור עצמה. למקרה שתהיתם, גם ה”סידור היומי” (פנאי ותעסוקה) חי וקיים בחוק החדש. שמו החדש הוא: “שירותי פעילות יומית”. שירותי ה”סידור היומי” יינתנו על ידי עובד סוציאלי ייעודי.

רגע, אתם שואלים בבהלה קלה, מה קורה למגורים האוטונומיים בקהילה בבחירת האדם לפי רצונו? התשובה הפסימית היא שלפי החוק החדש הם נחשבים חלק מהשירותים החוץ-ביתיים (או, בשמם החדש: “שירותי דיור טיפולי-שיקומי”. אנחנו נשתמש בשם הישן, כדי לאפשר לכם לקרוא דרך הביטויים את הכוונה האמיתית). זה עוד “מענה” של השירות החוץ-ביתי.

החוק מתפתל סביב זנבו בנושא זה: מדובר ב”מסגרת מגורים” ב”מסגרת מערכת שירותי הרווחה”. המשמעות האפשרית של הניסוח הפתלתל: זו חייבת להיות “מסגרת” שתוכר על ידי משרד הרווחה, או שלא יינתנו לה שירותים. אפילו לא השירותים הדלים שמוצעים כעונש לבוחרים באפשרות זו: “מעטפת” שתינתן על ידי עובד סוציאלי משירותי הרווחה הסמוכים. לא עובד סוציאלי ייעודי ל”מסגרת”. סתם עו”ס. לכשיתפנה.

אגב, רוב האנשים שקוראים את החלק על “המסגרת של המסגרת” מוצאים שהוא אופטימי לחלוטין, כי החוק נראה מפרגן. תגורו לבד, בזוג, בשותפויות. רק ששכחו לכתוב איפה ואיך. והנה כלל חשוב נוסף בקריאתו של חוק: מה שלא כתוב בחוק – לא יתקיים במציאות. אני משער שהמגורים עם אנשים נוספים זו ה”סוכרייה” שמתלווה לחוסר היכולת לגור בבית. אה, והעובדה שזו תהיה מסגרת עם פחות דיירים ממה שיש עכשיו. לא לשכוח שזו מטרתו המוצהרת של החוק.

רוצים לגור בבית? תשכחו מהכסף

אנחנו, חוזרים, אם כך, לשיטה הישנה והלא-טובה: משרד הרווחה ישבץ אנשים בדיור כבחירתו, ואם אדם “בתפקוד נמוך” יבחר לגור בביתו ולא בדיור חוץ ביתי, יאמרו לו שייאלץ להסתפק רק ב”מעטפת” של שעות ספורות בשבוע, או לא כלום. 

שננו לכם כלל שתקף לגבי כל הצעות החוק של שר הרווחה הנוכחי: כל ההצעות שלו בורחות כמו מאש מהמילה: “בית”. אתם מבינים: חוק הוא לא סעיף אחד, גם לא מילה או שתיים. חוק הוא השקפת עולם. הוא מבטא מה באמת חושב מנסח החוק על האנשים שהחוק נועד להם. אמנת האו”ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות מבטאת אמון רב מאוד ביכולתו של האדם לבחור היכן יגור. במחויבותה של המדינה לתמוך באוטונומיה שלו (חופש הבחירה ויכולת הבחירה), אף אם איננו עצמאי לחלוטין מבחינה פיזית. במילים אחרות: האמנה חושבת שזה תפקידה של המדינה לעזור בסגירת הפער בין מסוגלות פיזית לחזון של אותו אדם לגבי חייו.

השר כהן מצטט בכבוד רב את מילות האמנה ופועל ברוח הפוכה לכתוב. לגבי דידו, אנשים עם מוגבלויות צריכים מסגרת, לא בית. במסגרת – המסגרת מקבלת את התקציב. הוא נשאר ביד הקפוצה של המשרד. נראה שבעומק לבו השר חושב שאנשים עם מוגבלויות לא צריכים לקבל כסף ביד. הם לא כשירים לכך. איך אנחנו מנחשים שזו תפיסת עולמו? כי בסעיף המיועד לאופן מתן השירות נכתב שיש שתי אפשרויות: תוכנית מענים אישית ומותאמת (כפי שמבקשים הארגונים החברתיים) או… נכון, מה שהשר יקבע. ומי יאשר את השירותים? שוב צדקתם: השר יקבע.

כוח אינסופי לשר ולעובדים הסוציאליים הכפופים לו

סעיפי החוק מלמדים אותנו לא מעט גם מה המחוקק חושב על עצמו כמחוקק. כשקוראים את כל טיוטות ההצעות הקודמות של החוק, וגם את ההצעה הנוכחית, רואים ששר הרווחה הנוכחי מעדיף מסגרת חלולה לגמרי לחוקים שלו. זה מעניק לו “מרחב תמרון” רחב, מפה ועד האופק. זה מעניק לו כוח אינסופי כמעט.

רוצים דוגמאות נוספות? שתי סוגיות מציקות לשר כהן בכל הנוסחים של החוק. שתיהן קשורות כנראה לחוסר אמון גדול שלו באנשי מקצוע כרופאים, פסיכיאטרים, מורים. הוא מעולם לא הסתיר את רצונו שכל החוק יבוצע על ידי עובדים סוציאליים, שכפופים לפקודותיו יותר משהם מחויבים למאות מטופלים אנונימיים, שלעתים נשארים רק שמות על גבי הנייר. בכל הצעות החוק שלו, כולל הנוכחית, בכל מקום בעייתי מבחינתו, השר מעדיף לא להתמודד, וכותב במקום זאת: “השר יחליט”, “השר יקבע”. מתישהו. בעתיד.

אתם קולטים? השר לא משתמש בביטוי: “השר יתקין תקנות”. תקנות זה לחלשים. תקנה זה סוג של חקיקה, ש”נדבק” אליך ברגע הלא נכון. בדיוק כשלא מתחשק לך להיות הגיוני מבחינת המשפט המנהלי. “השר יקבע” מאפשר לשר לשנות את דעתו מעת לעת, ממקרה למקרה.

תהליך אבחון מעורפל ולא שוויוני

החקיקה הלא תקינה הזו אמורה להדאיג אותנו משלב האבחון. ראשית, משום שהחוק מצהיר שלא יהיה אבחון אחר על פניו. ובמילים אחרות: אין אבחון מעבר למה שהחוק קובע. וזה, כמובן, תהליך ארוך, מפוצל, מפותל, ש”השר יקבע”. שמו בישראל (לא המצאתי, זה מהחוק): “הכרה בתהליך ההכרה”.

• ישנו “גורם מאבחן”: של מוגבלות ושל הערכת תמיכה – לא מוגדר בחוק. “השר יקבע”. במילים אחרות: החוק יאפשר לו למנות כמאבחן את העובד הסוציאלי שיבחר לבו.
• ישנו “גורם מכיר”: של הכרה בזכאות וקביעת רמת תמיכה – לא מוגדר בחוק. “השר יקבע”. במילים אחרות: החוק יאפשר לו למנות כמאבחן את העובד הסוציאלי שיבחר לבו.
• ישנם קריטריונים לאבחון ולהכרה – המקור שלהם לא מוגדר בחוק. “השר יקבע”. הוא בהחלט יכול לבחור בתקנון העבודה הסוציאלית, כפי שכתב בנוסח הקודם של החוק. למה לייגע את הגורמים הרלוונטיים בקריאת חומרים רפואיים, פסיכולוגיים וכדומה? שיאבחנו בעין.
• ישנו פיקוח על ביצוע החוק – “השר יקבע” אותם מבין העובדים הסוציאליים המאבחנים.

וזה בטל בששים לעומת התוהו ובוהו ששורר באבחונים עצמם. במקום תהליך אחיד ושוויוני לכל המוגבלויות (אוטיזם, מוגבלות קוגניטיבית-נוירופסיכולוגית, מוטורית, ראייה, שמיעה, עיכוב התפתחותי) יש אבחון נזיל ו”מתנדנד”. למה? כי אין לו קריטריונים בחוק למעט אחד: “השר יקבע” (איך, מה ומי).

למעט מוגבלות שכלית-התפתחותית. כאן השר מבין שצריך להיות אבחון על פי חוק (חוק הסעד) על ידי ועדה מקצועית. אלה ליקויים שחזרתי והערתי עליהם בכל נוסח של החוק. בתגובה, בכל נוסח חדש נעשה ניסיון יצירתי להסתיר את ההעדפה שמקבלת מוגבלות זו על פני אחרות, תוך פגיעה חמורה בעיקרון השוויון ובחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. מנסחי הצעת החוק כותבים שהחוק היה נר לרגליהם. חבל שלא טרחו לקרוא אותו.

זה הזמן שלכם להשפיע

ובכל זאת, משהו אופטימי לסיום: הצעת החוק עוד צריכה לעבור כברת דרך בוועדות הכנסת ובמליאה בטרם תהפוך לחוק רשמי במדינת ישראל. זה הזמן שלכם – אנשים עם מוגבלות, משפחות וארגונים – לנסות להשפיע על הנוסח הסופי שלו, כך שבאמת ייטיב עם כולנו. אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו.