הפרשה שנחשפה אתמול כאן ב"שווים", מטרידה מאוד בכמה מובנים. מדריך בשנות ה-30 לחייו מואשם שביצע מעשים מגונים בחניך צעיר, בהוסטל באזור השפלה. אבל נוכח נסיבות חיים קשות של התוקף, לכאורה, הפרקליטות הסכימה להסדר טיעון שכולל עבודות שירות.
אני מהרהר בפרשה הזו, שצמחה בעולם של תוהו ובוהו ערכי, חינוכי וניהולי, שבו אין פיקוח על התנהגויות נטולות עכבות של הצוות.
דיירי המוסדות זקוקים להיפך מזה: להדרכה מקצועית, כולל בתחום המיני, לכללים ברורים כשמש שמקנים תחושת בטחון ויציבות. לדעת מה תקין ומה לא תקין בכל רגע. לאוזן קשבת. במקום זאת, הם חיים בסדום ועמורה, כשחלק מההפקרות כבר הביא לאלימות עד מוות.
אמון, פחד או גם וגם
כתב האישום על קיום יחסי מין בין מדריך לחניך, שנמשכו זמן רב, כשהמדריך הוא היוזם והמוביל – היה אמור להיות חמור יותר. הוא הגיע לבית המשפט בגרסת לייט. הסיבה לכך היא כנראה שהחניך לא שיתף פעולה והפרקליטות נאלצה להסתמך על המידע שמסר המדריך. המחיר על כך היה הפחתת עברות בכתב האישום.
החניך מוגדר בכתב האישום כאוטיסט בתפקוד גבוה ("לוקה בשכלו" זה מונח ששייך להגדרת העברה בחוק). וזה כל מה שאנחנו יודעים עליו. קולו שותק, חסר, נעדר, שקוף.
בעיניי, זו שתיקה צועקת. אני שומע בה בכי של אדם שאולי לא יודע להגדיר מה עבר עליו, אפילו לעצמו. האם הוא מתבייש, או מתגעגע למדריך שבו בטח ושהיה קשור אליו? דרושה מידה לא קטנה של אמון, או פחד, או שניהם גם יחד, בשביל להניח לזולת להוביל אותך ממעשה מיני אחד לאחר, מוזרים ככל שיהיו. הוא נוצל למעשים שהוגדרו כלא חוקיים. כעת הוא ודאי יודע זאת.
גם אני הייתי שותק במקומו, לו המשכתי להתגורר באותו מוסד. שותק – לבל יבולע לי: מההנהלה, ממדריכים אחרים, מחניכים אחרים. דבר אחד הוא לחשוף מעשה לא חוקי, ודבר אחר הוא לחיות עם התוצאות של החשיפה, כשאתה לא עצמאי ולא אוטונומי בחייך, וגורמים אחרים מנהלים אותם, ועוד בעולם של סדום ועמורה ניהולי.
להביא את דמעתו של החניך
המחשבה על הפשרה שנעשתה על ידי הפרקליטות, לפיה סיפורו של החניך מסופר מפיו של המדריך – טורדת עמוקות. האם באמת אין הברה וחצי הברה, משפט, או דמעה שניתן היה לאסוף מהחניך בשביל להביא לבית המשפט הנכבד? אפילו על גביית עדות מאוטיסטים בתפקוד נמוך, משתמשי תקשורת תומכת חלופית – מתעקשים יותר בתקופה האחרונה
ומי לא תרם את קולו לחיזוק האין-קול של החניך בהליך המשפטי? הנהלת המקום, משרד הרווחה והמפקח על המוסד.
אני מעניק לו את קולי פה. אני צועק שתקשיבו לו – ותגוננו עליו. הוא זקוק להגנה ממגניו. הדרך הטובה להתחיל בכך היא לקרוא להורי הדיירים במוסד לאספה, לשמוע ולהשמיע. להתקין מצלמות. להעניק אפשרות לתלונה מצד הדיירים והמשפחות.
אבל לכך בדיוק נועד החיסיון על פרטי המקרה. מה שלא ידוע לציבור, יישאר לא ידוע לציבור.
