הגילוי האישי של משה נוסבאום אמש (שבת) תפס אותי קצת בשוק. לא בגלל שחשף את מחלת ניוון השרירים שהוא מתמודד איתה. זה היה ברור שמשהו קורה שם. מה שהפתיע אותי הוא התגובה של הציבור ושל עולם התקשורת בפרט.
יש פרופילים שביום-יום מלאים בסיסמאות למען החלש, נגד אלימות כלפי נשים, נגד התעללות בפעוטות ולמען אוקראינה. אבל כשפרשן, אולי מהבכירים ביותר בתקשורת, מדבר קצת לאט – הם יורים מטח השמצות, גידופים ומילים פוגעניות. היו גם כאלו שאמרו שהוא צריך לרדת מהמסך.
ופתאום, אחרי הגילוי שזה נבע ממחלה, הפרופילים הללו התמלאו הערכה, איחולי החלמה מקיר לקיר, קריאות להמשך עשייה ותקווה שלא יוותר על המקצוע. איזו צביעות, הכול בשם הלייק הקדוש.
תחשבו כמה קשה לנכה לחפש עבודה
יש כאלה שיגידו שנוסבאום היה שם לפני המחלה, ולכן יותר קל לקבל את העובדה שאדם עם מגבלה נמצא במערכת חדשות.
אז מה יגידו אלו שנפצעו או חלו בגיל מוקדם? מה עם אלו שנולדו עם מגבלה? איפה ההזדמנות השווה שלהם לתעסוקה הוגנת ולהיות הדבר הגדול הבא בתחום התקשורת?
אני יודע שעולם התעסוקה הוא קשוח, מתיש ומייאש לפעמים לכל אדם, אז תחשבו מה זה להיות נכה שמחפש עבודה. יש בחוץ מועמדים ומועמדות מהטובים שיש, שיכולים להיות אנשי החדשות הטובים ביותר אם רק תתנו להם הזדמנות.
אנחנו נעשה את החדשות הכי מעולות, נביא את הסיפורים הכי גדולים ונגיע לידיעת הזהב שתפתח מהדורות, רק תפתחו לנו את הדלת.
תודה שאתה על המסך
ולמשה היקר, מאחל לעצמי לראות אותך עוד הרבה זמן על המסך, בדיבור מהיר, איטי או מה שמסתדר לך. כאחד שמתמודד עם ניוון שרירים מלידה אני יודע מה אתה מרגיש, זו חוויית בגידה יומיומית של הגוף, במי ומה שאתה רוצה להיות ולעשות, אבל הנפש יכולה יותר – מניסיון.
תודה שאתה על המסך גם בימים מאתגרים, נותן תקווה שיש מקום באולפן לכל כתב וכתבת ללא שום הבדל דת, מין, גזע או מגבלה.
