מאות תומכות חינוך יפגינו מחר (ג') בכיכר הבימה בתל-אביב, נגד משרד האוצר, משרד החינוך, הרשויות המקומיות והסתדרות המעו"ף. התומכות טוענות שהן עובדות קשה ומרוויחות שכר מינימום ואף פחות מכך. ההפגנה תתחיל ב-18:30 בערב.
"לא יתכן שעבור עבודה כה מפרכת נקבל שכר ותנאים מבישים״, אומרת ל"שווים" חני נדב תירם, ממטה המאבק של תומכות החינוך, שכולל סייעות בתחומים שונים ומשלבות. לדבריה יותר מ-65,000 סייעות ומשלבות בישראל סובלות מאפליה ותנאי עבודה קשים.
הצעת חוק שמסדירה את מעמד הסייעות הוגשה לאחרונה בכנסת, אבל נתקעה עם פיזורה. לכן הן החליטו להתאגד – כל הסייעות הרגילות, הרפואיות והמשלבות בחינוך הרגיל והמיוחד, בבתי הספר ובגנים – תחת ההגדרה של "תומכות חינוך".
בזמן השביתה – הועסקו תחת איומים
"מי ששומע את המילה סייעת, חושב שאני מחזיקה מטאטא ומנקה את הגן, אבל אנחנו הרבה יותר מזה, יש לנו רשימה גדולה של תפקידים לעשות עם הילדים", אומרת תירם. "אנחנו לא מוגדרים כמקצוע, אלא נחשבות כעובדות מנהלה ולכן הרשויות עושות איתנו מה שהן רוצות. הגיע הזמן שמישהו ישים לב למה שקורה פה".
תרם מתייחסת לכך שבזמן שביתת המורים הגדולה של ההסתדרות בשבועיים שלפני החופש, היו רשויות שהעסיקו אותן בכפייה ותחת איומים שיפוטרו אם לא יגיעו לעבודה. "אנחנו כלי משחק בלוח השחמט של הרשויות. אני עובדת מנהלה ושייכת לרשות, שיכולה להגיד לי מבחינתה שאהיה מנקת כבישים, כי הגן שלי סגור".
בעיה נוספת, שעליה מוחות תומכות החינוך, היא פערים בשכר בין תומכות חדשות לוותיקות, שנובעים משינוי תנאי העבודה ב-2015. בהסכם שנחתם באותה שנה בין ההסתדרות, הרשויות ומשרד האוצר הוחלט להגדיר מחדש את משרת הסייעת כ-83%, מאחר שמוסדות החינוך עובדים עד השעה 14:30. אלא שסייעות שהתקבלו לעבודה לפני 2015, עדיין מוגדרות ב-100% משרה על אותו תפקיד ואותן שעות עבודה.
"לא הגיוני שסייעת שעובדת איתי כתף אל כתף, תקבל פחות ממני. היא עושה עבודה קשה כמוני ומגיע לה את מלוא היחס והשכר, ולא שישפילו אותה והיא תרוויח בקושי 4,200 שקלים לחודש. זה אפילו לא מינימום", אומרת תירם. "אי אפשר להתפרנס ככה, ולכן יש גם שחיקה גדולה ונטישה של תומכות החינוך, לאן נגיע? חייבים להתעורר".
"אין לנו זכות לשבות ולצעוק את הצעקה שלנו"
סייעות ומשלבות נוספות מהחינוך המיוחד מספרות על הכאוס שמתרחש בבתי הספר בחינוך המיוחד, וטוענות שלמשרד החינוך פשוט לא אכפת. "אנשים לא מודעים למה קורה בבתי הספר, הרבה לא רוצים לעבוד בחינוך המיוחד", אומרת תומכת חינוך, שעובדת שנים רבות כסייעת בבית ספר לחינוך מיוחד בצפון הארץ, "אנחנו עובדות קשה מאוד, שעות רבות ואף אחד לא מעריך אותנו. לא ביחס ולא במשכורות. גם אם אנחנו מגיעים בשליחות וסבלנות, בסוף היום אנחנו על סף אפיסת כוחות".
סייעת נוספת ממרכז הארץ מספרת "אני מקלחת ומאכילה ילדים ואנחנו נותנות שעות רבות, וזה לא מתבטא במשכורת שלי. אנחנו עובדות מ-7:30 בבוקר עד שעה 17:00, עם ילדים עם מוגבלות שכלית, אוטיזם, התמודדות נפשית ועוד. בגלל המורכבויות במצבם הרפואי, אי אפשר להסיר מהם את העיניים". היא מציינת שהחינוך המיוחד תמיד עובד, גם בשביתות שהיו במערכת החינוך האחרונות. "אין לנו זכות לשבות ולצעוק את הצעקה שלנו".
"חוויתי אלימות וחזרתי עם סימנים כחולים"
"התלמידים מרביצים לנו, ואנחנו לא יכולים לעשות דבר", אומרת סייעת מדרום הארץ, "אנחנו מתמודדות משעות הצהריים עם הילדים. כל התוכניות הטיפוליות והחינוכיות הסתיימו, ובזמן הזה אנחנו מתפקדות כמו בייביסיטר. ברגע שהילדים הללו מקבלים התקפים, קשה מאוד לעצור אותם ועל זה לא מדברים אף פעם".
לטענתה, כשילדים מתנהגים באופן אלים כלפי הסייעות, זה נסגר בתוך המערכת. "אסור להשעות את התלמיד. ההורים אומרים לנו שגם אותם הוא מכה בבית, ואין לנו כלים להתמודד. אני בעצמי חוויתי אלימות וחזרתי הביתה עם כחולים בידיים וברגליים. הם אמנם ילדים קטנים, אבל יש להם כוח גדול".
סייעת שעובדת יותר מ-25 שנה מספרת לנו שמבחינתה מדובר בשליחות. "לצערי הרב, הסייעות החדשות בבתי הספר לחינוך מיוחד, שמגיעות בעיקר לתפקודים הקשים, לא מבינות דבר לגבי חינוך. זה מה שקורה כשהתקציב נמוך, ולאף אחד לא באמת אכפת מהחינוך המיוחד".
נוטשות אחרי שנה
הסייעות שאיתן שוחחנו מצביעות גם על תופעה של נטישה מהירה של החינוך המיוחד. סייעות חדשות מתחילות בחינוך המיוחד ולאחר שנה מנצלות את המחסור שיש בחינוך הרגיל ומבקשות לעבור אליו.
"הן רואות קודם כל את הקידום שלהן", אומרת סייעת בבית ספר בשפלה, "והעיריות לוקחות אותן להשלים חוסרים ואז הגלגל חוזר. שוב מחפשים סייעות לבתי הספר, שוב אין ושוב מביאים כל אחת שרוצה לעבוד, בלי ניסיון, ובלי לראות האם היא מתאימה לכך".
