נושאים קשורים

עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי

גם אם לעולם לא אחווה תשוקה במציאות, היא קיימת עבורי בספרים

הרומן "אהבות נכזבות" של מילן קונדרה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם – ואני מקווה מאוד שארגיש יום אחד בעתיד

“למה לילד שלי לא מגיע סל שילוב? כי רציתי שיהיה שף?”

תלמידים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המקצועי לא מקבלים סל שילוב, ובמשרדי העבודה והחינוך מגלגלים אחריות זה על זה. "אלו שני משרדי ממשלה, למה הם לא יכולים פשוט להעביר את הכסף ביניהם?"

ילדים עם CP לא יצטרכו להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות

מדיניות חדשה של ביטוח לאומי צפויה להקל על אלפי ילדים עם שיתוק מוחין. מעתה יקבעו אחוזי נכות קבועים, והוועדה תתכנס רק פעמיים עד גיל 18 ושלושה חודשים



עם אוטיזם ודרגות על הכתפיים: המסע המרגש של חיילי “תתקדמו”

שלושה קצינים חדשים על הספקטרום עמדו השבוע על מגרש המסדרים בבה"ד 15. מי שהיה צריך הוכחה ש"גם הם יכולים" – קיבל אותה בענק. טור אישי מיוחד של אודי הלר
ראשיאוטיזםאבחון וטיפול באוטיזםאיך יהיו מטפלים בחינוך המיוחד אם המדינה לא נותנת לנו כלום?

איך יהיו מטפלים בחינוך המיוחד אם המדינה לא נותנת לנו כלום?

"בחרנו לעבוד במערכת החינוך מתוך אמונה שהמקום שלנו חיוני, משמעותי ומקדם את התלמידים. אבל אנחנו לא מוכנות יותר לעבוד ב'עבודת קודש'"

יפעת פריגל. צילום באדיבות המצולמת

מאת יפעת פריגל

שלום, אני יפעת. אני מרפאה בעיסוק במערכת החינוך. התגובה הראשונית של הרבה אנשים שפוגשים אותי היא “את עושה עבודת קודש”. אז זהו, שלא!!!

הבחירה במילים “עבודת קודש” מלמדת על תפיסה של רוב האנשים שכדי לטפל באנשים עם צרכים מיוחדים צריך להיות אנשים מיוחדים. בעצם, שמדובר בתרומה, בגמילות חסדים, בשליחות – ולא חלילה בקריירה או בפרנסה.

במשרד האוצר אוהבים לדבר על השוק החופשי. אז בשוק החופשי עלות שעת טיפול אצל קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק היא 250-350 שקלים ויותר. יש יותר ביקוש מהיצע. מה שהיה צריך להיות להם ברור, שם באוצר, זה שאם תנאי השכר במגזר הציבורי לא ישתנו – המטפלים ינדדו לשוק הפרטי. אבל כנראה שזה לא מטריד אותם. גם הילדים השקופים שזקוקים לתמיכות ומשפחותיהם לא ממש מטרידים אותם. אולי הם בכלל רק עול. אז בשביל מה להשקיע בהם על טיפולים?

הזעקה שלי

ולמה דווקא עכשיו אני זועקת? אתמול, 31.8.22, יצאו שר האוצר, שרת החינוך ומזכ”לית הסתדרות המורים בהכרזה חגיגית שהסתיים המשבר במערכת החינוך. בשעה טובה הם הגיעו להסכמות לגבי המשכורות ותנאי ההעסקה של המורים. את מי הם שכחו? נכון, את המטפלות והמטפלים במערכת החינוך: מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיסטיות, מטפלות רגשיות. כל אלה שנקראים במשרד החינוך “עובדי הוראה”, לא מטפלים. מה זה המושג הזה “עובדי הוראה”? כנראה עובדי “עבודת קודש”, לפחות בעיני משרדי החינוך והאוצר.

המצב בשטח קשה. יש מחסור עצום במטפלים לתלמידי החינוך המיוחד; נפתחים גני תקשורת בלי קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק; תלמידים משולבים שזכאים לפי הסל שלהם לטיפולים’ לא מקבלים אותם; כיתות קטנות חסרות צוותים טיפוליים ועוד.

עכשיו, בעקבות ההסכם החדש, למורים יש אפשרויות להעלות מעט את שכרם באמצעות גמולים. המטפלים הפרא רפואיים לא זכאים לגמולים האלה. אנחנו לא יכולות להיות רכזת, מחנכת כיתה וכו’. הרכזת המקצועית שלנו נקראת במשרד החינוך “מומחית תחום”, אז היא לא מקבלת גמול ריכוז, למרות שהיא נודדת בכל העיר או אפילו המחוז. השכר שלנו נשאר תמיד הבסיס.

יותר מזה, האופי של העבודה שלנו שונה לעומת המורים. הוא דורש מאיתנו עבודה מערכתית מול הרבה מאוד גורמים מעבר לתלמיד. הוא תובע מאיתנו לעבוד בהרבה מסגרות טיפול, ובכל מסגרת יש מספר כיתות. אנחנו צריכים להיות שותפים בכל הישיבות וההתנהלות סביב התלמיד על מנת לקדמו.

על חשבוננו

למשל, מרפאה בעיסוק שנותנת מענה לתלמידים משולבים בחינוך הרגיל צריכה לנסוע ברכבה הפרטי/תחבורה ציבורית ממסגרת למסגרת במהלך יום העבודה. זמן הנסיעה יורד משעות השהייה שלה. אם לוקח לה להגיע יותר מ-45 דקות, זה כבר זמן התנדבות. היא לא מקבלת תוספת ריאלית על נסיעות במהלך היום. אם היא רוצה או נדרשת להשתתף בישיבה בנוגע לתלמיד וכבר אין לה שעות שהייה, זה זמן התנדבות. אם היא צריכה לכתוב דוח על התלמיד, גם זה זמן בהתנדבות.  

בשבוע האחרון אנשי משרד האוצר התייחסו סוף סוף למצב ויצאו בהכרזה שהם יוסיפו גמול טיפול לכל המטפלים הפרא רפואיים. דובר בסכום מגוחך של 600 שקלים למשרה מלאה (רוב המטפלים עובדים במשרות חלקיות), אבל בעצם הוספת הגמול יש לפחות הכרה של משרד החינוך שהמטפלים עושים עבודה שונה שמזכה אותם בגמול הזה. אתמול, בהסכמי השכר, הגמול הזה לא נכנס.

קובי בר נתן, השר אביגדור ליברמן, השרה יפעת שעשע ביטון, יפה בן דוד ודלית שטאובר. צילום - אמיר שטיין
שר האוצר אביגדור ליברמן, שרת החינוך יפעת שאשא ביטון ומזכ”לית הסתדרות המורים יפה בן דוד במסיבת העיתונאים לרגל הסכם השכר. צילום: אמיר שטיין

הגמול נעלם

עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו: איפה הסתדרות המורים בכל הסיפור? הסתדרות המורים מסרבת באופן עקבי לצרף נציגה של המטפלים לשורותיה. בדיונים שהיו מול משרדי האוצר והחינוך לא היו נציגים של המטפלים. פורום מקצועות הבריאות במשרד החינוך, שזה פורום של מטפלים שהתאגדו בצורה לא פורמלית, שלח נייר עמדה להסתדרות המורים שמעלה את כל הדרישות שלנו להסכמים החדשים. ובכל זאת, הגמול שהאוצר הבטיח נעלם בהסכם הסופי.

מה כן קיבלנו?  תסכול, כעס, עלבון. הבחירה לעבוד במשרד החינוך היא לא ברירת המחדל של מטפלים פרא רפואיים ומטפלים רגשיים. אנחנו בחרנו לעבוד במערכת החינוך מתוך אמונה שהמקום שלנו במסגרות אלה חיוני, משמעותי ומקדם את התלמידים, הצוותים וההורים. אבל אנחנו לא מוכנות יותר לעבוד ב”עבודת קודש”.

הכותבת היא מרפאה בעיסוק בבית הספר “אבן גבירול” ובמתי”א חיפה

מערכת שווים כוללת כ-12 כותבים, כמעט כולם אנשים עם מוגבלויות. כל עבודתה מוקדשת לסיקור חייהם של אנשים עם מוגבלות בישראל.

כתבות אחרונות