לפני חודש בערך שוטטתי לי בפייסבוק ונתקלתי בסרטון של נתנאל יהודה הלוי מחפש עבודה. נשמע משעמם, חיפוש עבודה. לא אצל נתנאל. איש קטן-גדול בן 32, שנותן ספרינטים ברחובות תל אביב (חורבות, יותר נכון) בכיסא הגלגלים הממונע שלו, נוסע ומפזר סביבו צחוקים וצ’ארם תימני.
נדלקתי על הסרטון, וגם רציתי לעזור לו למצוא עבודה. בתחילת השנה הוא סיים את קורס העיתונות והיח”צ של מפעל הפיס, אתר “שווים” ו”ידיעות-ynet”, ומאז שלחנו יחד קורות חיים לכלי תקשורת, משרדי דוברות, יח”צ, מה לא. אתם מתארים לעצמכם שבעולמנו למצוא עבודה בתחום קטן ומבוקש כמו תקשורת בשביל בחור שמתמודד עם ניוון שרירים מלידה, זה אתגר לא פשוט. אבל התעקשנו.
צילצלתי אליו. “אחלה פוסט”, אמרתי, “אני רוצה להעלות אותו לדף של ‘שווים’. נתייג את כלי התקשורת הגדולים, ומי יודע, אולי תצא מזה עבודה”. הוא אמר, הפעם קצת פחות משועשע, “תשמע, אני חייב עכשיו עבודה אחרת אני חוזר לבית של ההורים. זה כבר לא צחוק”.
העליתי את הסרטון המשעשע והמודע-לעצמו וכתבתי: “נתנאל יהודה הלוי מחפש עבודה דחוף בתקשורת/סושיאל/מגזר שלישי/פוליטי. אם לא, הוא מתגלגל בכיסא גלגלים חזרה לראש העין לגור אצל ההורים. על המצפון שלכם” – ותייגתי מקומות עבודה פוטנציאליים. הייתי משוכנע שמישהו יידלק על הכישרון שלו ויזמין אותו לראיון.
רגע לפני שלחצתי סנד עוד דיברתי עם נתנאל לגשש איתו אם אין משהו מעליב בניסוח, “על המצפון שלכם” וכאלה. הוא חשב שזה אחלה מצחיק. 6,200 צפיות היו לסרטון, אבל עבודה, לצערנו, לא יצאה מזה.
שילוב נדיר של כישרון, הומור ואקטיביזם
אני מכיר אותו מ-2017, אז התחלתי לחלום על אתר שייקרא יום אחד “שווים”. קראתי דברים שהוא העלה ברשתות החברתיות ואהבתי את השילוב של הכישרון, ההומור והאקטיביזם שלו בנושא זכויות אנשים עם מוגבלויות. נפגשנו בנווה צדק. היה מעניין, מלמד ובעיקר משעשע. אני זוכר שכשחלפו לידינו צעירות תל אביביות יפהפיות, החלפנו בינינו מבטים ואנחות: “טוב, זו העיר הטובה בעולם”. בכל זאת בנים, עם כיסא או בלי כיסא גלגלים.
בתחילת הקורונה, כשנחשפה שערוריית מסמך התיעדוף של משרד הבריאות באילו חולים לטפל קודם במקרה שהמערכת תגיע למצב של אי ספיקה, הוא היה נסער. “שמו אותנו במקום הלפני אחרון לטיפול מציל חיים”, הוא אמר לי, “אחרינו זה רק אנשים גוססים וגופות”. זה שיגע אותו. הוא כעס גם על יורם לס, שהתבטא בעד הקרבת אנשים עם מוגבלויות, ואף כתב על זה ל”שווים”.
יותר מאוחר, כשנפגשנו בפאנל של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אמרתי לכולם שנתנאל והחברים שלו צריכים לפרוץ את הכספת של משרד הבריאות, לחטוף את המסמך המחורבן הזה ולשרוף אותו בפומבי. הוא אהב את זה.
והיה לנו הוויכוח הקבוע על “לילה סגול”. הוא לא הבין מה “אורות סגולים להעלאת המודעות” יעזרו לאנשים כמוהו אם אין בארץ מספיק אוטובוסים נגישים, אם אנשים מוכשרים עם מוגבלות לא מצליחים למצוא עבודה, אם אין שוויון זכויות אמיתי. ניסיתי לשכנע שצריך לעשות גם וגם – לפעול בשטח כדי לשנות מציאות, למשל דרך התקשורת, וגם לפעול לשינוי עמדות אצל הציבור הרחב.
פעם אחת, באמצע מריבה, כשכבר לא היה לי כוח, אמרתי לו שמישהו מהקהילה האשים אותי פעם באיזה פוסט שאנחנו מבזבזים גלונים של צבע סגול לצביעת בניינים במקום לדאוג לעוד מתנ”ס או לעוד גינה מונגשת לילדים נכים. הוא צחק.
נתנאל תיכנן לחיות עוד הרבה שנים ולעשות הרבה בשביל הקהילה שלנו וגם בשביל עצמו. לפני קצת יותר משבוע עוד הספיק להופיע בתוכנית הבוקר של רשת 13 בפינה של מתן פאר, גם הוא חניך של אחד מקורסי “שווים” (עם רשת 13). מתן סיפר לי הבוקר שהוא נראה מצוין. גם מההקלטה של השידור זה נראה ככה. בשבוע האחרון חלה הידרדרות במצב הרפואי שלו, ככל הנראה עקב בעיית ריאות שהסתבכה, עד למותו אתמול בערב.
אנחנו נמשיך לעשות מהפכה בשבילך
הבוקר, עם היוודע דבר הטרגדיה, כתב אורן הלמן, סמנכ”ל התקשורת של חברת החשמל ובעצמו אבא לילדה מיוחדת, שבדיוק לפני שבוע הוא הודיע לנתנאל כי התקבל לעבודה בחברה. למרות כל הקשיים, בסוף הצלחנו.
אז נוח בשלום איש קטן-גדול. אנחנו כאן נמשיך לעשות מהפכה כדי שלאנשים עם מוגבלות יהיו חיים מכובדים וטובים יותר בישראל. בשבילם, בשבילך.
