מאת גל צ'
בגיל 19, אחרי הרבה אבחנות שגויות ומבלבלות וטיפולים מסוגים שונים, אובחנתי כאוטיסטית. אני חושבת שהדבר הכי חשוב שעשיתי בשנים שחלפו מאז זה התהליך שעברתי עם עצמי – להיחשף בעניין האוטיזם.
אפילו לקחתי את זה כמה צעדים קדימה: פירסמתי תכנים בנושא והפכתי פעילה במדיות החברתיות. בשנה האחרונה הלכתי לקורס טלוויזיה ושיווק דיגיטלי של רשת 13, מפעל הפיס ו"שווים" לחניכים עם מוגבלויות, שנתן לי הרבה כלים והעשיר אותי, והחלטתי להיות אקטיביסטית.
להגיד לכם שהייתי שלמה עם החשיפה? לא, ואני גם לא יודעת אם אי פעם יכולתי להיות, אבל קפצתי למים והחלטתי להיות "אני". קיבלתי תגובות טובות אבל גם לא מעט תגובות של בורות, כמו "זה לא מורגש", "את נראית נורמלית", "אבל את בתפקוד גבוה". אפילו נתקלתי במישהי שאמרה לי "חס וחלילה, אל תגידי את זה על עצמך שאת אוטיסטית". וכמובן "את לא נראית" הקבוע. אני שומעת את זה לעיתים קרובות.
אבל אני לומדת להתמודד ויודעת שזה לא מכוונה רעה. אין מספיק מודעות בחברה שלנו, והבנתי שמה שחשוב זה להיות אמיתית עם עצמי, לחזק את המודעות ולחזק אנשים אחרים כמוני. אלה הדברים הכי משמעותיים עבורי.
החברה שלנו מלאה בסטיגמות שליליות, דעות קדומות ונטייה לשפוט ולהכניס למשבצות, ובכלל זה לייחס למילה אוטיסט משמעות לא נכונה, כאילו זו מילת גנאי. למעשה זה להיפך; מדובר במצב נתון ואפשר למצוא בו גם יתרונות רבים לצד הקשיים. תלוי איך מסתכלים על זה.
היום אני לא מתביישת להגיד שאני אדם עם נכות שקופה. יש דברים שקשים לי ואני עובדת קשה כדי להשיג אותם, וכנראה שכל החיים אצטרך ללמוד להתנהל בעולם הזה. אני רק רוצה שיפסיקו להרים גבה כאשר אדם מספר שהוא על הרצף האוטיסטי, כי אצל כל אחד זה מתבטא אחרת; שאנשים על הרצף לא יתחבאו ויעזו להיות עצמם; שלא ניתן לרעשי רקע של החברה להשפיע עלינו; שנהיה בטוחים בעצמנו ובמי שאנחנו ונזכה לקבלה ואהבה מהסביבה ומעצמנו; שנרגיש שווים; שלא ניתן למכשולים לעצור אותנו ושנגשים את עצמנו.
ולסיום ציטוט שאני מאוד מתחברת אליו: "הדברים שעברנו והדברים שעומדים בדרכנו הם כאין וכאפס לעומת מה שיש בתוכנו" (ראלף וולדו אמרסון).
שנה טובה.
