כשאתה אדם עם מוגבלות, ואתה פוסע בשדות החוק, אתה רגיש לחוקים השונים באופן שונה מאשר אדם אחר. אתה מרגיש שחלקם מאיימים עליך, או על חבריך – ובצדק.
“זה לטובתו”, הם אומרים ופוגעים באדם עם המוגבלות.
“זה לפי חוק”, הם מצדיקים את הפגיעה.
הם צודקים, וזו בדיוק הבעיה.
הם – האנשים שאמורים לשמור על אותו אדם, לטפל בו, וגם לשמור על כבודו.
הזכות של אדם בישראל ליחס מכבד לגופו ולחייו, והזכות לחופש התנועה, ללכת ממקום למקום מבלי שיכלאו אותו – מעוגנות בחוק היסוד: כבוד אדם וחירותו. חוקי היסוד של מדינת ישראל הם בדרגה של חוקה, ולכן הם מגנים על הזכויות החשובות ביותר והקדושות ביותר בחיי אדם.
בנים חורגים לחוק
אלא שאנשים עם מוגבלויות מוצאים עצמם לעתים קרובות מדי “בנים חורגים לחוק”. אלה שזכויותיהם נפגעות למרות שיש כזה חוק. והבעיה הגדולה ביותר היא שזכויותיהם נפגעות בנימוק שזה מגן עליהם.
אמש, למשל, התעמקתי בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לבקשת המרצה שלי. סעיפים מסוימים העבירו בי צמרמורת. מסעיפים 24 ו-27 לפקודה למדתי שיכול אדם לתקוף אדם עם מוגבלות או לכלוא אותו כליאת שווא, ועדיין להשתמש בהגנה מתביעה בנימוק ש”זה היה לטובתו ולהגנתו”.
תשאלו: למי החוק מתיר לעשות זאת? ובכן, לקרובים ביותר לאותו אדם. לאלה שהוא נתון במשמורת אצלם: הורה, אפוטרופוס, מורה, וגם מוסד סגור (מעון נעול, בית חולים פסיכיאטרי).
הנימוק שניתן בחוק? “למען ייטיב דרכו” (סעיף 27(6))
קחו לדוגמה גם את סעיף 34 לחוק טיפול בחולי נפש תשנ”א-1991. סעיף זה מאפשר לפגוע בכבוד האדם של אדם עם מוגבלות נפשית שנמצא באשפוז, בגופו ובחופש התנועה שלו. הסעיף עוסק ב”אמצעי כפייה” שהם בידוד או קשירה. במלים אחרות: כליאה של אדם או ריתוק שלו למקום מסוים על ידי קשירה.
בסעיף 34.(ב) מוסבר שהפגיעה הזו תיעשה במידתיות (רק במידה הדרושה) בשביל לאפשר טיפול, או בשביל למנוע מאותו אדם לפגוע בעצמו או בזולתו. אחד המרצים שלי אמר שה”אומדנים” האלה הם צרה צרורה. הם יותר מדי תלויים באדם שאמור להחליט, כי איך אפשר למדוד כמות בידוד וקשירה שהיא “נכונה”? האם בכלל יש כמות אחת כזו, או שהפעלת כוח שנראית “סבירה” למטפל עלולה לשבור את נפשו של אדם לכל חייו?
סעיף 34.(ג) מורה על כך שרופא יחליט על אמצעי הכפייה, או אחות – וזה יהיה לזמן קצר. מהו “זמן קצר” בעיני הרופא הזה או האחר? מה חושבת על כך האחות? נראה שהאדם עם המוגבלות צריך להתפלל שמי שיחליט את ההחלטה יהיה מבית הלל ולא מבית שמאי.
העתירה: לאסור אמצעי כפיה
אני מספר לכם את זה כי חברינו מארגון “בזכות” הגישו עתירה לבית הדין הגבוה לצדק, ובה הם מבקשים מבית המשפט להורות למשרד הרווחה לאסור על השימוש באמצעי כפייה כאלה.
“דייר אחד כבול לכיסא כבד. דיירת אחרת נעולה בחדרה. דייר שלישי נאלץ לישון במיטת ‘לול’. במוסדות בפיקוח משרד הרווחה נעשה שימוש באמצעי הגבלה שפוגעים בזכויות אדם בסיסיות”, הם כותבים בדברי הסבר לעתירה החשובה, ומוסיפים: “וכל זה בלי הסמכה בחוק!”
כולנו מודים לכם על העתירה החשובה הזו, חברים, אבל אל תכתבו: “בלי הסמכה בחוק”. האמת המרה היא שהחוק מסמיך, ועוד איך, וללא הבחנה. הנה, ללא מאמץ מיותר, ציטטתי לעיל סעיפי חוק שהם פיתוי גדול מדי למשתמש הלא זהיר.
אנא, איספו את כל הסעיפים האלה ואחרים, הביטו בעיני השופטים ובקשו מהם למחוק אותם מספר החוקים של ישראל. דמנו אינו מותר. לא דם הגוף ולא דם הנפש.
