את פסק הדין הזה קראתי בתחושה שיד הזמן הרימה מסך שהסתיר חלק מילדותי. והמסך הוא מסך של דמעות.
מי ייתן ולא תדעו אף פעם כיצד מרגיש הורה שעליו לקום וללכת ממקום של ביטחון למקום של מלחמה, וההורה הזה חובק ילד אוטיסט. אני לא זוכר במדויק את התחושה הזו, אבל שמעתי את הסיפור פעמים רבות. בחודש מרץ 2003 חזרנו: הורים ופעוט בשם איל, מגן עדן ששמו קיוטו ביפן, למלחמה שתכונה בהמשך "מלחמת המפרץ השנייה", ובמילים אחרות: לחלוקת מסיכות אב"כ.
הגן שבו התחנכתי בקיוטו היה אגדה במושגים ישראליים. מעט ילדים, הרבה צוות, משחקים תחושתיים, שירים וסיפורים. הכל נעשה בשקט, בעדינות, ברוגע. בסביבה הרגועה הזו איש לא חשב שאני אוטיסט. הכל התפרץ (ואובחן) עם החזרה הטראומטית ארצה. לארץ שהייתה סוערת, מפוחדת, עצבנית אפילו יותר מהרגיל.
לא פלא שהצוות בגן ביפן התחנן בפני אבא ואמא שיישארו אתי ביפן. כולן הבטיחו לעזור בכך. הן כתבו מכתבים מודאגים מדי שבוע להורים בישראל, דרשו הוכחות וצילומים שאני בסדר. הגננות, המנהלת, הטבחית והמנקה הפגינו על גשר בקיוטו נגד המלחמה. ואני לא הייתי עקור או פליט. היה לי בית בישראל, ובית שני במכון להתפתחות הילד.
האם ילידת רוסיה, הבן ישראלי
תארו לכם מה מרגישים הורה וילד אוטיסט שאין מדרך לרגלם באף מדינה. שלא רק שלא מבקשים שיישארו, אלא מנסים לגרש אותם – מטיפול אוהב ומסור לארץ מוכת מלחמה. זה המקרה שהובא בפני הדיין מיכאל זילברשמיד מבית הדין לעררים בירושלים. בית דין לעררים הוא בית דין מנהלי לדיון בהחלטות רשות האוכלוסין וההגירה. את פסק הדין שלו מתאריך 11.1.2023 קראתי מבעד מסך של דמעות.
האישה שערערה לבית הדין על ההחלטה לגרש אותה ואת בנה היא אנה וורונצ'ייניה, ילידת רוסיה, שנישאה בקפריסין לבעל ישראלי. נולד להם בן שהוא אזרח ישראלי. לאחר הולדת הבן, בעלה של אנה פנה לרשות האוכלוסין וההגירה וביקש להסדיר את מעמדה של אנה בישראל. לאחר זמן מה, הוא פנה שוב והודיע שהוא רוצה להפסיק את התהליך. הוא רק שכח לציין שבפרק זמן זה הוא היכה אותה עד כדי כך שנאלצה לברוח עם הבן למקלט לנשים מוכות.
אם הייתה לבדה, אנה ודאי הייתה חוזרת לרוסיה, אבל היא הייתה נואשת מאוד. בנם המשותף אובחן כאוטיסט ולומד במסגרת של חינוך מיוחד. היא ידעה שלאחר שגודל וטופל פה, הוא לא יוכל להשתלב בחברה הרוסית. בינתיים, גם החלה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ושתי המדינות מצויות במצב קשה.
השופט: לשקול שוב את הגירוש
לפיכך, המשיכה בתהליך לבדה וביקשה להעניק לה מעמד חוקי "מטעמים הומניטריים מיוחדים". במפתיע, או שלא במפתיע, הרשות לא מצאה בבקשתה את הטעמים המיוחדים האלה וסירבה לה. הקשתה את ליבה כלפי אישה מוכה וילד שקרוב לוודאי יסבול סבל רב אם יאבד את המסגרת שאליה הוא רגיל. הוועדה טיאטאה את האלימות והקושי משולחנה, אף כי אלו שני מרכיבים שהייתה אמורה לשקול בכובד ראש לאור תקדימים משפטיים.
כעת, נאלצה אנה לפנות לבעלה ולבקש ממנו להיות מעורב בחיי הבן ולחדש איתו את הקשר. הבעל שהיכה אותה, שביקש לגרום לגירוש שלה מהארץ ביודעו שהיא אם לילד אוטיסט, שהוא גם הילד שלו. ילד שהיא מגדלת. השופט זילברשמיד הדגיש נקודה זו בפני הרשות: הנה האות לכך שהאב הישראלי רוצה שהבן יישאר בישראל. ושלח את הרשות לבדוק שוב את החלטתה לגרש את האם והבן.
אלוהים מרחם על ילדי הגן, כתב יהודה עמיחי בשירו המפורסם. לאחר מכן הוסיף שעל הגדולים הוא לא מרחם מספיק ושולח אותם למלחמות. מה נאמר ומה נגיד על הרשות, שקיצרה את התהליך וניסתה לשלוח ישירות ילד גן למלחמה. אני משער שהצוות בגן התקשורת בישראל בכה בכי מר כששמע על החלטת הרשות, כפי שבכו בגן שלי ביפן. הצוותים בגנים מגוננים על אימהות וילדים מיוחדים.
הסיפור של נפיסה
צוות גן התקשורת בו התחנכתי בישראל ממש נלחם על כך שנפיסה לא תגורש עם אמא שלה לגאנה. נפיסה נולדה בארץ והייתה אוטיסטית לא מילולית. למעשה, לא היה ברור אם היא מבינה שפה כלשהי. היא הייתה ילדה שמחה, חייכנית, שהיה צריך להשגיח עליה בכל רגע מהיממה, כי כשהיא התחילה לרוץ, היא לא הפסיקה. כך היא גם נדרסה, כשרצה לתוך מנהרה בדרום תל אביב.
אמא של נפיסה פחדה מאבי ילדתה, ממש כמו אנה. מדינת ישראל הפרידה ביניהם. הוא גורש חזרה לגאנה, והיא נשארה לבדה עם נפיסה בישראל, ועבדה עבודה חרופה כדי לפרנס את הילדה. הכל, ורק שלא להתרחק מהגן שבו קיבלו אותה כפי שהיא, אהבו אותה וגוננו עליה.
סערה וסבל אופפים את האימהות המיוחדות. חייהן קשים מאוד. המעט שניתן לעשות הוא לאפשר להן להציל את הילדים שלהן פה.
