“אני מחפשת בחור צעיר, בין הגילאים 20-28, שירצה להרוויח קצת כסף. מדובר ביומיים בחודש למשך שעתיים בהם אני אשלם לך להיות חבר של בני. כל מה שאתה צריך לעשות זה לשבת איתו ולשחק משחקי וידיאו בחדר שלו. שום דבר אחר”.
את הפוסט הלא שגרתי הזה כתבה בתחילת החודש דונה הרטר, תושבת סנט צ’ארלס במיזורי שבארה”ב ואמא של כריסטיאן באוורס, צעיר בן 24 עם תסמונת דאון. דונה הבחינה בבדידות של בנה, שהתמודד מאז ומתמיד עם קשיים חברתיים, והייתה מודאגת. את מרבית הימים הוא בילה לבד בחדרו, צמוד למשחקי המחשב שלו. היא הייתה נחושה למצוא כל דרך להפיג את בדידותו, גם אם המשמעות היא להציע כסף למי שיבוא להתיידד איתו.
הפוסט שלה כבש את הרשת ואת ליבם של המוני אמריקאים. הוא זכה ל-60,000 לייקים, 30,000 תגובות, 60,000 שיתופים, וגם להתעניינות רבה מצד התקשורת. התגובות הדהימו את האם, ומה שהגיע אחריהן הפתיע אותה לא פחות.
80 דולר למשמרת של שעתיים
“כריסטיאן היה עטוף בתיכון, אבל לא הצליח לפתח חברויות אמיתיות בבגרותו”, שיתפה דונה את כלי התקשורת. “בסופי שבוע הוא היה צופה באחיותיו הגדולות עושות מסיבות פיג’מה בזמן שהוא היה לבד. הוא היה שואל אותי: ‘אמא, מתי החברים שלי באים?’ ולא הייתה לי תשובה טובה בשבילו”.
היא מתארת את כריסטיאן כאדם מאוד חברותי. “כשאנחנו בחוץ הוא מסוגל להזמין כל אחד להצטרף אלינו”, היא מספרת. “פעם אחת הלכנו לאכול פיצה והוא הזמין לשולחן 15 פועלי בניין לשבת איתנו, והם באמת הצטרפו”.
הרעיון לכתוב את הפוסט עלה אצלה לפני כמה שבועות. “חשבתי לעצמי, מה יהיה אם אני אשלם לאדם מהאזור שמחפש הכנסה נוספת כדי לבלות עם כריסטיאן פעמיים בחודש”, היא משחזרת. “חשבתי שזה יכול לעזור לשניהם”. ב-2 בפברואר היא פירסמה את הדברים בפייסבוק והציעה 80 דולר למשמרת של שעתיים עם בנה.
לדבריה, התעקשה על התשלום כדי להבטיח שהמועמדים יהיו רציניים ואכן יופיעו למשמרות עם כריסטיאן. היא גם הבהירה שבנה לעולם לא יידע על התשלום. “תייגתי אותו כדי שתוכלו לראות את הפרופיל שלו”, כתבה באותו פוסט, “אבל הוא לא יודע לקרוא”. האם גם ציינה שמי שיבוא להיות עם כריסטיאן לא יהיה לבד ושתמיד יהיה מישהו נוסף מהמשפחה בבית.
“המתנדבים הם שידוכים מושלמים”
מה שקרה מהרגע שהפוסט עלה לאוויר הוא לא פחות ממדהים. כל מי שהביע עניין לבוא להיות עם כריסטיאן סירב לקבל כסף, והיו רבים כאלה. כמות המתנדבים הייתה כל כך גדולה, שתוך זמן קצר דונה נאלצה להעסיק מישהי שתתכנן את היומן שלו. “עד עכשיו ארבעה חברים חדשים ביקרו את כריסטיאן בבית”, היא מספרת. “הם מבלים בחדר שינה שלו, צופים בסרטים או משחקים במשחקי וידיאו. הוא גם קבע עם חלקם ללכת לשחות בבריכה. למזלי, המתנדבים האלה הם שידוכים מושלמים בשבילו”.
בין המגיבים היו גם הורים רבים לילדים עם צרכים מיוחדים, שסיפרו על התמודדות דומה לזו של דונה. “הבנתי, ‘וואוו, זה לא קורה רק לכריסטיאן'”, היא אומרת. דרך הפוסט שלה הורים החלו להתחבר למתנדבים כדי למצוא גם לילדיהם חברויות משלהם.
הסיפור המשיך לצבור תאוצה בכל רחבי המדינה. תוך שבועיים התייצבו בבית המשפחה שמונה שוטרים מערים סמוכות כדי לבלות עם כריסטיאן. בנוסף, ראש עיריית ונצוויל הודיע כי החליט למנות אותו בחודש הבא ל”ראש העיר ליום אחד”. “הוא ירכב על משאית כיבוי, יעבור השבעה ויקבל תעודה”, אמר ראש העיר ניק גוצ’יונה. “אנחנו רוצים שהוא יידע שהוא אהוב בקהילה”.
ויש גם ביקורת
“האהבה שמרעיפים על הבן שלנו מדהימה”, אומרת דונה. “כריסטיאן אומר שכאשר הוא מארח חברים זה מרגיש כמו גן עדן. הוא הולך לישון עם חיוך על הפנים תוך שהוא משחזר את כל היום שעבר. לראות אותו יוצר חברויות אחרי שנים של מאבקים מספק לנו אושר עצום”.
לצד הפרגון העצום היו גם תגובות שליליות על המהלך של האם. היו כאלה שאפילו האשימו אותה ב”מכירה” של כריסטיאן. “אני לא מוכרת את הילד שלי, אני מוכרת שעתיים מהזמן שלו”, מבהירה דונה. “אם אין לך ילד עם צרכים מיוחדים לעולם לא תבין את הכאב שהם עוברים כל יום”.
לדבריה, הכאב של לצפות בילד מיוחד נאבק לא פוחת עם הזמן, הוא אפילו נהיה גדול יותר: “כריסטיאן אומר לי לפעמים: ‘אמא, כשאגיע לגיל 25 אני רוצה רישיון נהיגה’, או ‘כשאהיה נשוי ויהיו לי ילדים…’, או ‘כשאעזוב את הבית…’ אבל אני יודעת שהוא בתפקוד נמוך מדי כדי לחיות חיים עצמאיים. זה דבר קשה”.
דונה מבינה שתשומת הלב מהפוסט שלה לא תימשך לנצח. “למרות זאת אני אופטימית ומקווה שחלק מהמתנדבים יישארו בקשר עם כריסטיאן גם בעתיד”, היא מסכמת.
