מישהי כמוני הלכה לעולמה היום, ויש פחות ממני

כשהבנתי עם בוקר שקארין באומן, אחותי לצרת הבולמיה, הלכה לעולמה, נכנסתי להיסטריה. זה דפוק וזה נשמע נורא, אבל הייתי חייבת לדעת כמה היא שקלה במותה. הייתי חייבת לדעת כמה אני רחוקה ממנה במשקל. אנחנו סמוכות, אני יודעת.

אנחנו, הסובלות מהפרעות אכילה, מזכירות גלשן עיקש שלא עוצר גם כשהים אכזר והסכנה ברורה, הולך עד סוף הגל, עד שובר הגלים – המוות. ולמרות שהוא קרוב, הוא נראה פלסטי, לא משהו מוחשי שיקרה. אבל הוא קורה. כל חודש אני נפרדת מאחות אחרת לצרה שפגשתי באשפוז כזה או אחר.

הייתי בקשר עם הבאומניות – קארין ואמה יהודית – במשך שנים. יהודית הייתה אמא להרבה מאוד בולמיות ואנורקסיות, כמוני. באוזן קשבת, בפתיחת ביתה, בהכוונה. לפעמים נתנה כסף כשבנות הגיעו לרחובות.

יהודית הבינה את המחלה, את המפותלות שלה, את המניפולטיביות שלה. כמונו, היא לחמה בחוסר הטיפול בבנות מסוגנו. את היותנו נעות ממחלקה פנימית למחלקה פנימית, כי המקומות היחידים שעאלק יודעם לטפל בחולות מלאים עד אפס מקום.

ילדת פרחים

קארין, מלבד הבולמיה, הייתה ילדת פרחים. היא אהבה לצייר, במיוחד טבע, כתבה שירים מדי פעם. אבל עיניה שבו והראו עד כמה היא “אכולה” מבפנים. מה שמשאיר את רוח החיים זה האוכל, וזה גם מה שהורג אותם.

בימיה האחרונים, למרות שיהודית התחננה והייתה מוכנה לעמוד ולבשל סירים כל היום, רק שתאכל משהו, קארין איבדה עניין. גם באוכל. היא קצה במה שהשאיר אותה בחיים, וכשנגמרת התקווה, נגמרים החיים.

ואני? אני מטביעה את עצמי בעבודה, עד כמה שאני מסוגלת. כותבת עם שגיאות כתיב, באיטיות של נמלה שיש לה תחושת נימול בכל הגוף. כותבת כל עוד רוחי בי, כדי להיקלט בחיים הרגילים, “בקהילה”, מה שנקרא.

נעזרת במטפלת שאוטוטו מתמוטטת מכל המשימות שמחייב קיומי. ממש כמו יהודית באומן, שליבי ליבי עליה. מה היא תעשה בחלל שנותר? מהיכרות אישית איתה, אני יודעת שהיא לביאה. אני יודעת שהיא תמשיך ללחום עבורנו המושתקות, כי אף אחד בתקשורת לא רוצה לטפל בנושא ברצינות, מלבד כתבות צבע של מסכנות או רכילות פה ושם.

נמשיך לסחוב שקיות מהסופר

ואנחנו? אנחנו נמשיך לסחוב את השקיות מהסופר, וכעבור שעות אחדות לזבל. אלו הם ימינו. ועולם בלי קארין כבר לא יהיה אותו עולם. מקווה ומתפללת שעולמה הבא יהיה ללא אוכל – השטן והמלאך השומר.

רק שיר אחד כתבתי עם הסחיבה של השקיות והעצב עליה ועליי:

תנו לעצוב

בעצב

לא עד כמה שזה

משאב

תנו לעצוב

בעצב

כי מישהי כמוני

הלכה לעולמה היום

ויש פחות ממני

נולדתי לשרוד

ולהפיץ את תורתה

להקיא מתוכה

את הר סיני

עוד בנושא:

אחרי מאבק ארוך באנורקסיה: קארין באומן הלכה לעולמה

***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************