נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך
הסתדרות 480-100

אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשימאמרים"אני לא נכה יותר", הכרזתי. כמה שזה כאב בבוקר

“אני לא נכה יותר”, הכרזתי. כמה שזה כאב בבוקר

שש בבוקר עם גב כואב בדירה חדשה. למה גם בני אדם זקוקים לטעינה, כמו כל מכשיר חשמלי. ואיך חזרתי לדבר עם חבר ותיק שניתק מגע. יומן האשפוז של אמיר שטיין, פרק 9

ברכבת, בדרך חזרה לטיפול(צילום: אישי)

שש בבוקר, הגב שלי שורף. התעוררתי ככה. החדר מלא ארגזים ובלגן. עברתי דירה אתמול, או יותר נכון עברנו דירה אתמול. אני ובן זוגי שיחיה קיבלנו דירת שניים וחצי חדרים, כמו שייחלתי והתפללתי, ובכיתי, ושלחתי מכתבים. הגב שלי כל כך כואב. אני נותן לב זוג נשיקה במצח, ומעדכן אותו שאני עובר למיטה שלי.

המיטה שלי נכנסה בדיוק לחלל שהוא חצי חדר. כאילו החצי חדר הזה נועד עבור המיטה שלי מששת ימי בראשית. אני נשכב עליה ומרגיש הקלה מיידית. המזרון קשה ומאפשר לגב שלי לנוח. אני מסדר את המיטה שתהיה בצורת קערה, כך שאני יכול להרים את הרגליים, לקער את האגן, להגביה את הגב. “כאב אגני כרוני” הדפים הרפואיים שלי מספרים. זה לא מתחיל לתאר את הכאב, הכאב היומיומי שמשאיר אותי כל כך נכה וכל כך מוגבל.

עוברים דירה (צילום: פרטי)

צפיתי בבן זוג ואבא שלו סוחבים את המיטה שלי, את החפצים שלי, את הספרים שלי. הרגשתי כל כך קטן וחסר אונים. “אני לא נכה יותר”, הכרזתי לבנזוג והרמתי ארגז. הצטרפתי לסחיבות כי לא הייתי מסוגל לא לשאת בעול איתם יחד. האם לא ידעתי כמה זה יכאב בבוקר? ידעתי. הבנזוג הסתכל עליי במבט הזה של “אתה יודע שתתחרט על זה מחר”, ואפילו ניסה לקחת לי מהידיים ארגזים, אבל התעקשתי. האם אני מתחרט על זה? עכשיו כשמחר פה? אי אפשר לא להתחרט, כשכואב כל כך. כשאני מחשב איזה קוקטייל כדורים לקחת, כדי שהכאב ירגיע קצת.

בוריטו ונטפליקס

שש בבוקר. אני ער, אחרי שהתעוררתי מסיוט. הבנזוג ישן, והוא כנראה יישן עוד שעתיים. אני הולך להרגיע את עצמי. שוטף פנים עם חומצה סליצילית, מנגב אותם בטפיחות, מספיג לתוך העור שלי טונר קוריאני שעובד כמו קסם. הרוטינה הפשוטה הזו עוזרת לי להרגיש בתוך הגוף, להרגיע את החרדה שהתעוררתי איתה.

אתמול בערב, הבן זוג שלי שכב במיטה מותש. פירקנו יחד ארגזים במשך יומיים. וזה בנוסף לכך שיום לפני זה הוא ואבא שלו סחבו וסחבו. הוא הסתכל עלי ואמר:

“אחרי שעשיתי ועשיתי ואני מותש, ואני מרגיש שאין לי כוח, איך אני מחזיר לעצמי כוחות? אתה יודע דברים כאלו”.

שתקתי לשנייה. זה היה מסוג הרגעים האלו שקורים ביננו, שאני רואה כמה הוא רואה אותי. רואה את כל המכלול שלי, לא רק את החלקים החלשים אלא גם את החלקים החזקים, היודעים.

“אני חושב שכדאי לנוח, לאכול אוכל שממלא אותך, לעשות פעילות של פנאי איכותי וגם לעשות פעילות כיפית שלא דורשת מאמץ”.

שאלתי אותו איזה אוכל יהיה לו כיף ומשמח לאכול. התשובה הייתה בוריטו. הזמנתי לו בוריטו בשר, ולעצמי טבעוני. במסגרת של פנאי איכותי, הוא התיישב לכתוב הרפתקת D&D למשחק שהוא מריץ. כמה שעות אחרי, הוא כבר היה חיוני ומלא אנרגיה.

בני אדם הם כמו כל מכשיר חשמלי, זקוקים לטעינה מדי פעם. יש כמה סוגי טעינה שאנחנו יכולים לתת לעצמינו. במישור הפיזי: לישון בלילה בצורה מסודרת, לאכול שלוש ארוחות מזינות ביום. במישור הנפשי, למצוא דרכים להירגע מלחץ, כמו פנאי רגיל אבל גם פנאי איכותי.

טוב, על מה אני חופר? מה זה פנאי איכותי, בשם כל האולימפים? ההגדרה של פנאי איכותי, או Serious Leisure, היא: פעילות חובבנית או התנדבותית שהמשתתפים מוצאים אותה כל כך מהותית ומעניינת, שבמקרה הטיפוסי הם מוצאים את עצמם פותחים בקריירת פנאי שבמרכזה רכישה וביטוי של כישוריה, הידע והניסיון המיוחדים שלה.

***************************

עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >> bit.ly/Shavvim-igul-letova

***************************

החוקר שטבע את המונח הוא רוברט סטבינס, סוציולוג שחקר פעילות פנאי ואת ההשפעה שלה על אנשים. הוא גילה שפעילות פנאי “פשוטה”, כמו לצפות בנטפליקס, זה כמו פחמימות ריקות. מספק באותו רגע, אבל לא תורם לחיים שלנו בטווח הארוך. לעומת זאת, אנשים שהיו להם פעילות פנאי כמעט מקצועיות, כאלו שהפכו אותם לחלק מקהילה או דרשו לימוד של כישורים נוספים – אלו אנשים שחיו חיים טובים יותר.

למה אני יודע את כל זה? כי כשהפוסט טראומה המורכבת שלי הפכה אותי לאומלל, הייתי חייב לשים על המאזניים נגדה משהו מספיק עוצמתי מספיק כדי להפחית את הסבל שלי. באותה תקופה קראתי פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית ולמדתי איך לתת לחיים שלי משמעות. ‘המרד, החירות והתאווה’ של אלברט קאמו לימדו אותי איך למצוא משמעות בחיים שלי ואיך להילחם באובדנות. התיאוריה של סטבינס לימדה אותי איך לחוות סיפוק לטווח ארוך. הצבת יעדים ומטרות לימדו אותי איך למדוד את ההישגים שלי מול עצמי, ולא בהשוואה לאחרים. כל הדברים הללו נתנו לי כלים ויכולת להילחם בסבל.

בכי מזעזע והצבת מטרות

אני חודשיים בטיפול. חודשיים. שבוע הבא הולכים לערוך לי ועדת אמצע, שמטרתה לבדוק מה היעדים שלי להמשך, לתת לי הערכה על המצב שלי ולהחליט מה עושים הלאה. לקראת ועדת האמצע עברתי כמה שבועות קשים, בהם המטפלת שלי ניסתה להוציא ממני מה המטרות שלי בטיפול. כל המטרות שהצגתי היו גדולות מדי ולא ברות ביצוע. אחרי הרבה שיחות בהן פרצתי בבכי מזעזע, הגענו לשתי המטרות הבאות:

  1. להפסיק לבודד את עצמי. לנסות להתחבר עם אנשים ולשהות עם אנשים. לפתוח את העולם הפנימי שלי כלפי חוץ ולא לגונן עליו. אחרי שנים שנפגעתי מתחת לאף של אנשים, ובחלק מקרים מול העיניים של אנשים, איבדתי את האמונה שלאנשים אכפת. פיתחתי את האמונה שאנשים לא יגנו עלי כשאצטרך, אז אני צריך לעשות הכל כדי להגן על עצמי. בימים טובים אני בחוץ בעולם הגדול, בלי בעיה. אבל בימים קשים? אני מתחבא במיטה. העולם הגדול לא קיים. אנחנו עובדים על זה.
  2. למפות את הדיסוציאציה. להבין איך היא מתבטאת, מה הטריגרים שלה, איך אני לפני טריגר ואיך אני אחרי.

אני פגיע אך לא שביר

לפני שבועיים, בערב ראש השנה, שלחתי למכריי וחבריי ברכת שנה טובה. אחד החברים האלה לא דיבר איתי הרבה זמן, ולא ממש הבנתי למה. כמה שעות אחרי ששלחתי לו שנה טובה הוא ענה.

ח: “שנה טובה, אמיר. מתגעגע אלייך”.

א: “אז למה נעלמת?”

ח: “ראיתי שאתה בטיפול נפשי, וחשבתי שאני לא מי שאתה צריך כרגע”.

א: “למה אתה מתכוון?”

ח: “אני ישיר מדי, ואנשים פגיעים לא לוקחים את זה טוב. לכן אני נמנע ממגע עם אנשים שמצבם הנפשי פגיע”.

א: “זה מאוד מתחשב מצידך, אבל זה שאני פגיע לא אומר שאני שביר. היית שם בשבילי בזמנים מאוד קשים, עם הרבה מאוד חמלה, אתה לא רק מעצבן. סביר להניח שאני אפגע אבל אז אני אתגבר על זה”.

קבענו להיפגש.

להביא את השדים לטיפול

אני עייף. לא ישנתי יותר מארבע וחצי שעות בלילה, ואני צריך לחזור לטיפול הבוקר. אני עייף, אני רק רוצה לישון. אני אחזור לטיפול היום ואצטרך להתמודד עם כל השדים שלי. אני חייב להביא אותם לטיפול, לכתוב אותם, לעשות תרגילים כדי להתמודד איתם. אני בלחץ לקראת ועדת האמצע, יש בי חרדה שיגידו לי שאני לא מתאים והטיפול נגמר פה. זה מצחיק. פעם אני הייתי זה שרצה ללכת מפה, עכשיו אני מפחד שיעזיבו אותי.

לפרקים הקודמים של יומן האשפוז הקליקו כאן

אמיר שטיין, יליד 1996, הוא כותב ומרצה, בעל ערוץ יוטיוב חינוכי, מתמודד נפש, יוצא החברה החרדית, טרנסג'נדר א-בינארי וסטודנט לספרות ופילוסופיה יהודית.

כתבות אחרונות