בימים האלה חשוב לי לשתף מה אני מרגישה בזמן אזעקה. אני רוצה להסביר מהי החוויה האישית שלי, וכיצד אני מגיבה. ברגע הראשון אני לא מרגישה כלום, ולא מפנה את עצמי לממ"ד מיוזמתי. אין לי מושג למה. אבל דווקא כאשר אני מובלת, או מלווה לממ"ד – אני חשה המון חרדה. זה קורה בעיקר בגלל הלחץ של מי שמסביבי. אני כן מבינה את הקושי שיוצר הצורך לקחת אותי לממ"ד, אבל אין לי שליטה על כך.
חוץ מזה, נוצר בסביבה שלי הרגל לשאול אותי אם אני בסדר, מה שמכניס אותי לפאניקה עוד יותר. אני יודעת שזה מגיע ממקום של דאגה ורצון לעזור, אבל משום מה עליי זה פועל ההיפך, ומאוד מקשה עליי. במקום לשאול אותי אם אני בסדר, אפשר פשוט, במקרה שלי, רק לתת מרחב. בכנות, זה מה שאני הכי צריכה מהסביבה שלי באותו הרגע.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
כמו כן, בבקשה תפסיקו לקרוא לי "חמודה" כשאתם מנסים להרגיע. זה סתם מעצבן. ועוד דבר – בבקשה אל תפעילו חדשות. זה מאוד מלחיץ אותי.
המשלבת שלי שאלה אותי מדוע קשה לי ללכת לממ"ד בזמן אזעקה בכוחות עצמי. אני לא בטוחה. מה שאני כן יכולה לומר, זה שמאוד קשה לי לעצור פעולה באמצע, וזה שאומרים לי לקום לא עוזר. אני צריכה שיקימו אותי ויובילו אותי לממ"ד.
אני גם צריכה שלא תקבעו עבורי כמה זמן להישאר בממ"ד. לפעמים אני צריכה קצת יותר זמן כדי להירגע ולהבין מה קורה סביבי.
אל תבינו ממני שהמשפחה שלי היסטרית. ממש לא. ברוב האזעקות בני המשפחה שלי בכלל לא בבית, לכן, מה שאני אומרת לא מתייחס לתגובה כללית של האנשים סביבי, אלא למה שאני מרגישה.
חשוב גם שלא תניחו שמה שאני משתפת רלוונטי ותקף לכל אדם אוטיסט או על הרצף. כל אחת ואחד חווה ומתמודד או מתמודדת אחרת עם הסיטואציה הכל כך מורכבת הזו. אני מקווה, עם זאת, שהצלחתי לתת קצת מושג על החוויה שלי בזמן אזעקה. אולי משפחות וחברים של אנשים אוטיסטים או על הרצף ילמדו ממני משהו לגבי אנשים אחרים שיקרים להם.
