טל אשר
מדי שנה, ב-3.12, אנחנו מציינים את יום המודעות לזכויות אנשים עם מוגבלות. את הטור הזה אני מקדישה לזכות שנגזלה ממני כל השנים: הזכות לחינוך.
שמי טל אשר. אני בת 31, על הרצף האוטיסטי. בנוסף, יש לי תסמונת נוירולוגית נדירה שמקשה עליי לדבר וגורמת לי לרעד בגוף. אני מתקשרת בהקלדה, בתמיכה של מבוגר מסייע. אני יודעת המון שפות זרות, ויש לי ידע בהמון נושאים. הכל למדתי בעצמי, ואף אחד אפילו לא ידע. רק לפני שלוש שנים, בעזרת שיטת הקלדה בתמיכה, גילו שאני חכמה. עד אז חשבו שיש לי מוגבלות שכלית, ולכן מעולם לא למדתי. עכשיו כבר סיימתי קורס מבוא לפסיכולוגיה באוניברסיטה. אני ממש לומדת באקדמיה, ואני מתרגשת.
אני לומדת בקריה האקדמית, אונו במסגרת מסלול שנקרא “להיות סטודנט”. אני משולבת עם סטודנטים ללא מוגבלות, ויש לי מערך תמיכה. השבוע שאלו בכיתה איפה למדו כולם בבית ספר, ואני הרגשתי מושפלת. לא ידעתי מה לומר, כי אני למדתי בחינוך מיוחד, אבל בפועל לא לימדו אותי כלום ובגלל זה אני סובלת וקשה לי עכשיו בלימודים. החינוך המיוחד הוא טראומה בחיים שלי. עוד טראומה, בנוסף לפגיעות שעברתי.
**************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
**************
יש לי הרבה דברים לכתוב על החינוך המיוחד. הלכתי למקום שקוראים לו “בית ספר”. כאילו למדתי – ולא למדתי כלום. משלב מאוד מוקדם של החיים היה ברור לי שאני לא הולכת למקום רגיל. אני האחות הקטנה בבית. האחיות הגדולות שלי היו חוזרות עם תיק מלא בספרים ומחברות, ישבו ללמוד למבחנים ועשו שיעורי בית, בזמן שלי נתנו לצייר ולהדביק מדבקות בכיתה.
בכיתה לא הייתה שום למידה, אף פעם. יכולנו לשבת שעות ורק לצייר, או לעשות פאזל של כמה חלקים בודדים. אני מרחמת על החברים שנמצאים במסגרות האלה. לבלות ככה 30 שנה זה בלתי נסבל.
כשהייתי שם, זה מאוד הכעיס אותי במשך הרבה בשנים. תמיד ניסו להשתיק אותי בכל מיני דרכים שלא עבדו. היו חיזוקים על התנהגות טובה, והיו עונשים על התנהגות רעה. למשל: החזיקו אותי חזק וסגרו אותי לבד בחדר עד שנרגעתי. הבעיה הייתה שהתעצבנתי עוד יותר, כי הרגשתי כמו חיה בכלוב.
כיום, אחרי שינוי גדול בחיי ומאמצים רבים, אני סטודנטית. בגלל שלא למדתי כלום בבית הספר, יש לי פערים גדולים לעומת האחרים: אני לא יודעת לעבוד בקבוצה. אני רגילה לקום כשקשה לי ולצאת מהחדר. הלוואי שהיו רואים את החוכמה שלי.
הסטודנטים בכיתה מתייחסים אליי בכבוד. המרצה אומרת עליי דברים טובים. אני עדיין מרגישה שחושבים שאני לא חכמה, כי ככה התייחסו אליי הרבה שנים בחינוך המיוחד. למה לא ראו שאני חכמה כשהייתי קטנה? למה שלחו אותי למקום שלא לומדים בו? למה חייבים לדבר או להיות עצמאיים בשביל לקבל חינוך ראוי ולמידה אמיתית?
עכשיו סיימתי לשתוק. אני יודעת שהחינוך המיוחד צריך להתבייש, ולא אני. חינוך ראוי זה להתייחס בכבוד לאדם שעומד מולך, ולהתנהג אליו כאילו הוא אתה עצמך. לכולנו יש את הזכות ללמוד, אבל מאנשים כמוני לוקחים אותה בכוח. הלוואי ולא היו מגדירים אותי בצורה אוטומטית כמוגבלת שכלית, ופשוט היו מלמדים אותי – גם אם לא היו רואים מיד תוצאות בשטח.
אני מתפללת שלא יהרסו את החיים לתלמידים נוספים כמוני, כי השיקום הוא ארוך ובגיל מבוגר קשה להתרגל ללמידה במסגרת אמיתית.
