******************
בשל חובת החיסיון הרפואי וכהגנה על פרטיות המטופלים, הסיפור הבא אינו מתאר מקרה בודד אלא מייצג ומשקף מקרים מתוך קרוב ל-20 שנות עבודתי כפסיכותרפיסטית ומטפלת באמנויות: קולות, מאבקים ורגעים אנושיים של רבים שזכיתי לפגוש במסע המקצועי שלי
******************
אני מביטה בה מהצד. חוששת קצת להתקרב. היא לא נראית מאיימת אבל היא נראית באמצע שיחה לא פשוטה עם הקולות שבתוכה ואני מחכה לרגע שאוכל להתקרב. היא אישה גבוהה ורחבת כתפיים. היא מדברת לעצמה על הטיול אחרי הצבא בהודו, לפעמים גם צוחקת בקול רם.
היא ניגשת אליי ושואלת אותי כאילו נפגשנו כבר מספר פעמים: "אני יכולה לצאת לעשן?" אני מאשרת לה לצאת ומחכה בקוצר רוח שהיא תחזור. אני לא בטוחה איך קוראים לה אבל מרגישה שכבר מתעוררים בי רגשות דאגה אימהיים כלפיה. אני לא באמת מבינה עדיין למה. אולי זה משהו במבט שלה.
אחרי מספר דקות היא חוזרת ואני שואלת לשלומה. "בבבסדר", היא מושכת את הב' וזה נשמע לי לרגע כמו התחלה של שיר ילדים. היא מחייכת אליי חיוך רחב כמו מתפלאת שמישהי התעניינה בה. "את המטפלת החדשה, נכון?" "כן", אני עונה ומגישה לה את היד לשלום. "נעים מאוד. למה לא היית בקבוצת היכרות שלנו?"
"אני לא צריכה קבוצות. אני הולכת לישון". "ומה יהיה בלילה?" אני שואלת, "את תצליחי לישון?" "בלילה אני מדברת עם הגרוש שלי. הוא בכל מקרה כבר עזב אותי. וגם את הילדים שלי לא ראיתי הרבה זמן. הם יפים כמו הגרוש שלי, אבל הם לא מגיעים לבקר".
העיניים שלנו נפגשות והיא אומרת לי: "יש לך אח? את מזכירה לי מישהו". והולכת. כשבדקתי אחרי חצי שעה מה היא עושה בחדרה, ראיתי שהיא כבר ישנה.
וככה עבר החודש הראשון שלי כפסיכותרפיסטית במחלקה פסיכיאטרית של מתמודדי נפש. בכל יום הייתי רואה אותה מתעוררת למציאות שמכאיבה לה. מעשנת סיגריה ועוד אחת. "מה שלומך?" "בבבסדר". ישנה. מדברת לעצמה. טיול אחרי צבא. הודו. הילדים. הגרוש שלה. היא לא באמת מדברת איתו. כלומר היא כן, אבל רק עם עצמה. הילדים שלה עדיין לא הגיעו לבקר. מעשנת. ישנה. "בבבסדר". ישנה. ככה. כל יום.
לא ייתכן שאין תקווה
הצוות שלנו, שהיה מורכב מנשים וגברים, העלה בישיבות את ההרגשה שיש בה משהו מרתיע. משהו מרחיק והודף. אני מבינה אותם. משהו ברוחב הכתפיים שלה, בגובה, בשילוב המופעים הפסיכוטיים, יכול מאוד להפחיד. אבל היא מעולם לא הייתה תוקפנית כלפי אף אחד מאיתנו.
הפער בין הכאוס הנפשי, המפורק, הצחוק הבלתי נשלט, המשפטים שעל פניו לא ברורים אך מספרים על עולם פנימי טראומתי מורכב, לבין הצורך בנראות, במבט. בעיניים מיטיבות שרואות מעבר למחלה נפשית – הפער הזה מכאיב. והרבה פעמים הוא בעיקר מרחיק ומשאיר את נפגעי הנפש בודדים עד כאב. והיא אכן הייתה בודדה.
לאחר מספר חודשים בתפקידי החדש התעקשתי לבדוק עם הפסיכיאטר במחלקה אם יש אפשרות לעשות שינוי כלשהו. משהו בשילוב התרופתי. משהו בשעות שהיא נוטלת את התרופות במשך היום. לא ייתכן שאישה בת 46 ישנה ברוב שעות היום. לא ייתכן שלא נמצא תחום אחד שבו אנחנו כצוות טיפולי ושיקומי לא נוכל לסייע לה. לא ייתכן שנקבל את העובדה שבמחלת נפש שאין ריפוי גם אין תקווה. ולו הקטנה ביותר.
לשמחתי הפסיכיאטר שיתף איתי פעולה ובמשך מספר חודשים התחלנו לעשות שינויים. התקופה הזו לא הייתה פשוטה ואף הביאה לשתי אפיזודות פסיכוטיות קשות. אלו רגעים שיכולתי לראות שהמבט שלמדתי להכיר בחודשים האחרונים נעלם. נבלע בתוך עולם מפחיד שמוציא ממנה חלקים זועמים. "אני לא אוהבת אותך", היא צעקה עליי כשעברתי לידה במחלקה. אפשר היה לראות עד כמה הבדידות בתוך עצמה מבעיתה אותה. כמה הכאוס הנפשי מעלים, בולע אותה פנימה.
עברנו דרך ארוכה עד שמצאנו את הטיפול התרופתי שאיפשר לה לאט ובהדרגה לתפקד. לדבר. לשיר. לצחוק ולא רק לעצמה. ואפילו להתחיל בהדרגה להיכנס לקבוצות הטיפוליות, לריפוי בעיסוק ולטיפול הפרטני.
כשצורך באהבה פוגש אשמה
לאורך הימים למדתי בזהירות ובעדינות להכיר עוד חלקים ממנה. חלקים הישרדותיים, חלקים מתפקדים, חלקים ילדיים וגם בוגרים. צרכים ורצונות. בתקופה הזאת שמתי לב שהיא מתחילה להתעניין בגברים. זה היה רגע מרגש שהבנתי שיוצא ממנה חלק בריא שוקק חיים ונושם, אך עם זאת הייתי צריכה גם להזכיר לה שאין אפשרות לקיים מערכת יחסים זוגית במסגרת טיפולית. היא קטעה אותי מיד והבהירה שהיא לא רוצה בן זוג מתמודד נפש.
באיזשהו אופן היא ראתה בעצמה אישה בריאה. היא הרגישה שונה משאר המטופלים. אני מאמינה שאם היא הייתה מסוגלת ליצור קשרים חברתיים במחלקה, היא הייתה יכולה להרגיש שייכת. למעשה היא נותרה מאוד בודדה כשראתה בעצמה שונה ובריאה לעומתם. היא הייתה נשואה בצעירותה. יש לה ילדים. היא לא יכלה לשאת את האפשרות להיות בקשר עם מתמודד נפש כמוה.
ראיתי והרגשתי ממנה עד כמה היא כמהה למערכת יחסים אינטימית, למגע, והסירוב שלה לקשר אינטימי או חברי עם גברים מתמודדי נפש בילבל אותי, אבל גם זרק אור על נושא מורכב שאני מתעסקת בו רבות: הצורך, הרצון הבסיסי ביותר באהבה, באינטימיות ובחיבוק, שמתנגש לא פעם בתחושת האשמה, בפחד מניצול ובסירוב הפנימי להסכים לכך שהזהות של מתמודדי הנפש תצומצם אך ורק לאבחנה.
ומתוך זה עלו לי שאלות רבות: האם האדם שמתחת למחלת נפשו יכול להרשות לעצמו לרצות את מה שכולם רוצים, מבלי לוותר על מי שהוא היה פעם? האם הוא מסוגל לקיים מערכת יחסים מיטיבה בצל החולי הנפשי? כיצד נוכל לשמור על מתמודד הנפש בתוך מערכת יחסים אינטימית – מעצמו וגם מהפרטנר/ית שאיתו. ואיפה בכלל אפשר להכיר כשבחוץ יש מבחר עצום של אתרי היכרויות ואפליקציות שלא מיועדים לנפגעי נפש.
יד רכה בחושך
המפגשים שלי עם מתמודדי נפש הם רק הצצה קטנה אל עולם שלם ומושתק של כל כך הרבה אנשים שמחפשים יד רכה להחזיק בחושך. הבדידות של מתמודדי נפש אינה רק בדידות פיזית. היא גם ההרגשה הכואבת של לחיות בעולם ולהרגיש שקוף. בלתי נראה. כזה שהאחר, ברוב המקרים, רואה בו רק את האבחנה ולא את האדם שמסתתר מתחתיה.
העבודה שלי לאורך השנים עם מתמודדי נפש שסובלים ממחלה נפשית כרונית מזכירה לי את האמת הפשוטה והאכזרית שאנו נוטים לשכוח: המחלה אולי לוקחת שליטה על המוח, אבל היא מעולם לא מצליחה לעקור משם את הלב שרוצה חיבוק. לכן, השאלה המתבקשת היא האם אנחנו, לפחות בסביבה הפרטית שלנו, נדע להושיט להם יד אמיתית שתאפשר להם להרגיש בטוחים לאהוב ולהיות נאהבים.
העבודה הטיפולית שלנו בהמון מובנים היא לא רק לפזר חששות, לייצב תרופתית או לעזור בתהליכי טיפול ושיקום, אלא גם להחזיק ביחד איתם את התקווה שגם כשהעולם מתייחס אליהם כשקופים, מגיע לכל אחד מהם לתפוס את מרכז הבמה של החיים עצמם ולדעת שהם ראויים לאהבה.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית המתמחה בטראומה ובטראומה מורכבת, מטפלת בפסיכודרמה ובאמנויות. בעלת תואר שני בטיפול באמנויות מאוניברסיטת חיפה וניסיון רב בטיפול ובשיקום בבריאות הנפש. מנהלת קהילה תומכת למתמודדי נפש ומטפלת בקליניקה פרטית
