בית המשפט העליון החמיר בעונשה של מטפלת שהורשעה בהתעללות בקשישה הסובלת מדמנציה חמורה ושיתוק – והיא תרצה תשעה חודשי מאסר בפועל.
"הערכים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה הם מן החשובים שישנם", נימקו השופטים נועם סולברג, דוד מינץ ורות רונן, "ומעשי המטפלת קשה להפריז בחומרתם. מדובר במקרה מזעזע, שיש בו כדי ללמד כי התעללות קשה מהסוג החמור אינה מחייבת בהכרח יסוד של אלימות פיזית".
על המטפלת, גולג'הון רוסטמובה, נגזרו בבית המשפט המחוזי תשעה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי כספי, ובעקבות זאת המדינה החליטה לערער על גזר הדין לבית המשפט העליון. יש לציין כי המטפלת הודתה בעבירה של התעללות בחסר ישע.
בית המשפט העליון החליט לקבל את הערעור. "לא פעם ולא פעמיים עמד בית משפט זה על החומרה היתרה שבעבירת התעללות בזקנים חסרי ישע, קל וחומר כאשר הן מבוצעות על ידי מטפלו של חסר הישע האמון על רווחתו", כתבו השופטים בגזר הדין. "גישה זו אף עולה בקנה אחד עם תיקון מס' 143 לחוק העונשין מן העת האחרונה, הקובע עונש מינימום בעבירות התעללות בקטין או בחסר ישע. על אף שתיקון זה אינו חל בענייננו, ניתן ללמוד ממנו על יחס המחוקק לעבירות כגון דא ועל שאיפתו לבער את הנגע".
לדברי השופטים, "במקרה הנדון הערכים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה הם מן החשובים שישנם, ובהם שמירת הגוף, הכבוד, החיים, הביטחון האישי והחובה החברתית להגן על חסרי ישע… הציווי 'והדרת פני זקן' איננו 'רק' מצווה דתית; זהו חוק טבע. אריכות ימים היא ברכה. אך לדאבון הלב ישנם ימי זקנה של צער, מכאובים ותלאות, ימים שנועדה להם תפילתו של דוד המלך: 'אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'. בימי זקנה אלה מצוּוים אנו ביתר שאת 'כבד את אביך ואת אמך', לתמוך בהורים המבוגרים ולדאוג לכל צורכיהם".
ביקורת על המחוזי
בית המשפט העליון מתח ביקורת על מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי למטפלת – 20-9 חודשי מאסר בלבד. "המתחם והחלטת המחוזי לגזור את עונשה של המטפלת ברף התחתון שלו – אינם הולמים את חומרת הפגיעה בערכים המוגנים שעל הפרק; מעשי המשיבה מצדיקים, בהתאם לעקרון ההלימה, עונש חמור יותר.
"מעשי המטפלת – קשה להפריז בחומרתם", מוסיפים השופטים; "ניתן רק לשער את מידת חוסר האונים שהייתה מנת חלקה של מ' – מבוגרת, חולה, וחסרת ישע – כאשר הוּבלה למחסן קטן וחשוך במקום לא מוכר; את מצוקתה – כאשר המטפלת, האמונה על רווחתה, הפנתה לה את גבה, סגרה בעדה את הדלת ופנתה לעניינה הפרטיים. המטפלת אף חזרה על מעשיה פעם נוספת ונתפסה רק מכוח המקרה. אלמלא הגיע אותו שכן והזעיק את מי שהזעיק, ככל הנראה הייתה נשארת מ' במחסן עוד זמן ממושך; ויש יסוד לחשש כי המטפלת הייתה חוזרת על מעשיה הרעים שוב ושוב. מעשים אלו הם בגדר התעללות פיזית והתעללות נפשית".
*******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
*******************
על הטענה של המטפלת כי יש לזקוף לזכותה את העובדה שלא נקטה באלימות פיזית נגד מ', כותבים השופטים: "בנסיבות העניין אין בכך רבותא. בחוק העונשין, תחת הכותרת 'פגיעה בקטינים ובחסרי ישע', לא מצאנו מדרג חומרה בין סוגי התעללות, ובפרט על יסוד שיקול של מימד פיזי; ואולם גם אם נצא מנקודת הנחה כי התעללות בעלת רכיב פיזי נושאת, ככלל, חומרה יתרה, הרי שהמקרה דנן מזעזע ודוקר את הלב. יש בו עצמו כדי ללמד כי התעללות קשה מהסוג החמור אינה מחייבת בהכרח יסוד של אלימות פיזית".
על חשיבות ההרתעה
בנוסף, טוען בית המשפט העליון כי המחוזי לא ייחס משקל מספיק לשיקולי הרתעת היחיד והרבים במסגרת גזר הדין. "זאת, בניגוד למדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירת התעללות בחסר ישע, הנותנת בגדרה משקל ממשי לשיקולים אלו. במקרה דנן, שיקולי הרתעת הרבים חשובים ביתר שאת, מחמת תלותם המוחלטת של מבוגרים חסרי ישע במטפליהם הסיעודיים; בשל דרכן של העבירות להתבצע, מדרך הטבע, הרחק מעין מפקחת; ובשים לב לחוסר המסוגלות של זקנים רבים לספר על פגיעות שחוו".
מהצד השני, לא נעלמו מעיני השופטים שיקולים לקולא, ביניהם הודאת המטפלת שחסכה זמן שיפוטי, וסיפור חייה. מהטעמים האלה החליט בית המשפט העליון להחמיר בעונשה של המטפלת, אך בדרך מתוּנה – ולהעמידו על תשעה חודשי מאסר בפועל במקום תשעה חודשי עבודות שירות.
