לטוס כאדם עם מוגבלויות זה אף פעם לא קל. עם זאת, ברחבי העולם יש תקנות ושירותי נגישות נרחבים שאמורים לאפשר לאנשים עם מוגבלויות חופש תנועה ככל שאר בני האדם.
מאז שאני בן 21, אני לא טס ללא שירותי נגישות. השילוב של ניתוקים דיסוציאטיביים בזמני לחץ קיצוניים, כאבים כרוניים בהליכה, עמידה ועלייה במדרגות, הפרעת קשב וריכוז ועוד – כל אלו מצריכים התארגנות מוקדמת. אני כבר מכיר את הנוהל: מספר שבועות לפני הטיסה אני יוצר קשר עם חברת התעופה, ממלא טופס, ומסביר מה שרותי הנגישות שאני צריך.
ביום שלישי הייתי אמור לחזור ארצה, אחרי שבן הזוג הרומנטי שלי הציע לי נישואין בהופעה של טיילור סוויפט באירלנד. מספר ימים לפני מועד החזרה לארץ, טיסת החזור שלי עם חברת סוויס אייר התבטלה, והעבירו אותי לטיסת חזור של לופטנזה. עד כאן, הכל בסדר. בסך הכל מלחמה, טיסות מתבטלות. קיבלתי את הדין בהבנה.
ביום של הטיסה חזור, הגעתי לשדה התעופה בדבלין, שם הובהר לי שיש בעיה עם הכרטיס שלי, ושחברת סוויס אייר לא העבירה את הכרטיס שלי נכון. במקום להושיב אותי בקדמת המטוס ככל הניתן, כמו שעושים עם אנשים עם מוגבלויות, התעקשו להושיב אותי באחד המושבים האחרונים.
כשהגעתי לשער, ניסיתי לברר אם יש דרך להביא אותי לקדמת המטוס בכל זאת. העובדת בשער אמרה לי שלא, שחברת התעופה מכרה יותר מדי כרטיסים בטיסה הזו, ויש אפילו אנשים בסטנד-ביי. זמן קצר אחרי זה הוכרז שהטיסה הזו התבטלה, ושיש לחזור לדלפקי הצ'ק אין כדי למצוא טיסה חלופית.
בשלב הזה, היו אמורים לצוות לי מלווה נגישות, שילווה אותי חזרה לדלפקי הצ'ק אין. הם לא עשו את זה, אלא ביקשו ממני לעקוב אחרי עובד הנגישות של אישה מבוגרת שהייתה אף היא נוסעת בטיסה המבוטלת. עובד הנגישות הזה לקח אותנו למסדרון שכוח אל, וסירב לאפשר לנו להמשיך הלאה. בזמן שישבנו במסדרון, לא ידעתי אם יהיה לי מקום לישון הלילה, מתי אני חוזר לארץ, ובכללי מה קורה. אבל במקום לעשות את תפקידו, עובד הנגישות אמר שזה לא בעיה שלו, והוא סירב להסביר למה אנחנו כלואים במסדרון הזה.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
ניסיתי לנהל שיחת צ'אט עם חברת התעופה, להבין אם הם דואגים לנו למלון עד שימצאו לנו טיסה חלופית. בצ'אט של שירות הלקוחות נאמר לי שלא יספקו לנו מקום לינה עד הטיסה הבאה לארץ. בשלב הזה חטפתי התקף חרדה מלא.
שוטר שעבר במקום במקרה עזר לי ולבן זוג להבין איך לצאת מהמסדרון שהיינו כלואים בו. כל זה, בזמן שעובד ה"נגישות" יושב על ספסל ופשוט בוהה בנו. בדלפק הצ'ק אין, אליו חזרנו בכוחות עצמינו, נאמר לנו שבהחלט יסופק לנו מלון. למה נאמר לנו דבר אחד בשרות לקוחות ודבר אחר בדלפק? אין לי מושג.
ביום שישי בחמש בבוקר עלינו על טיסה חזרה ארצה, שלושה ימים אחרי המועד המקורי. כמובן שגם הפעם, ברגע שקיבלנו את הכרטיס החלופי יומיים לפני הטיסה, יצרתי קשר עם החברה וביקשתי שירותי נגישות בשדה תעופה. הוזן לי בכרטיס צורך בסיוע להתנייד בשדה התעופה.
בשדה באירלנד דברים עבדו כשורה, והגענו לטיסה שלנו ברוגע ובנחת, עם ליווי עד למטוס. אחרי שעתיים, הייתה לנו עצירת ביניים בפרנקפורט. למרות שהיה רשום להם שאני אדם עם מגבלה בניידות, סירבו לתת לי כיסא להתנייד איתו בשדה. נתנו לנו טרמפ עד לנקודה מסוימת, והשאירו אותנו שם, עם הבטחה שעובד אחר יבוא לקחת אותנו לטיסה.
בערך עשר דקות לפני הטיסה, כשאף אחד לא בא לקחת אותנו למטוס, עצרנו עובדת שהייתה באמצע להוביל זוג מבוגרים, והיא נכנסה לפאניקה מכך ששכחו אותנו ואנחנו עומדים להפסיד את הטיסה. היא העלתה אותנו על עגלת הגולף של הזוג המבוגר, ופתחה במרוץ מטורף בתוך השדה. היא לא הורידה אותנו בשער, כי לדבריה לא היה מספיק זמן. אז נאלצתי ללכת ברגל, למרות שמצבי לא היה טוב בכלל. אני והבן זוג היינו האנשים האחרונים שהגיעו לשער, ככה שהספקנו את הטיסה ממש בשנייה האחרונה.
כשנחתנו בארץ, העובד שהיה אמור לאסוף את כל הנוסעים הנעזרים מהמטוס באמביוליפט, שכח להגיע. כן כן, שכח להגיע. ולא זו לא טענה שלי, ככה שמעתי את העובדים של חברת שירותי הקרקע לאופר אומרים אחד לשני כשהם באו לבסוף, אחרי קרוב לחצי שעה. חיכינו על המטוס בזמן שחברת הניקיון ניקתה את המטוס, ובזמן שהעובדים של לופטהנזה רבו בצרחות עם העובדים של לאופר (חברת שירותי הנגישות) על זה שהם לא באו.
לא יודע, תקראו לי בן אדם הזוי, אבל אני מצפה מחברת תעופה בין לאומית כמו לופטהנזה להעסיק שירותי נגישות שאשכרה עובדים. אני מצפה מהם לא לשכוח נוסעים נעזרים בשתי שדות תעופה שונים, ואני מצפה מהם לדאוג למקומות הושבה הולמים לאנשים עם מוגבלויות. אבל כזה אני, הזוי.
נ.ב. אמרתי לו כן, אני מאורס!!!
לכתבות נוספות של אמיר שטיין לחצו כאן
