טור אורח מאת עדינה נח
נולדתי עם לקות ראיה. גדלתי ברמת גן, ושנות ילדותי ונערותי התנהלו כמעט כרגיל. כן, זה היה ברקע שיש לי לקות ראיה. לא ראיתי מרחוק דמויות או מה שכתוב על הלוח ובשלטים. קראתי מקרוב, ובשמש תמיד חבשתי משקפי שמש בגלל הסינוור. בכיתה הייתי צריכה לשבת בשורה ראשונה או שניה, וזה קצת היה משגע את המורים שלא הכירו אותי ואהבו שנחליף מקומות ישיבה.
אבל מלבד זה הייתי משולבת לגמרי בחברה: בפעולות של תנועת הנוער, במסיבות כיתה ועוד. לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לעובדה שאני לקוית ראיה. מעולם לא העליתי בדעתי שמשהו שקשור ללקות הזו יכול להיות מכשול בדרך לזוגיות, לאימהות או ליצירת משפחה. שהרי למדתי במסגרות רגילות, הגעתי להישגים לימודיים גבוהים וזכיתי למחמאות בלימודים ובעבודה.
כשסיימתי תיכון, למדתי הוראה והתחלתי לעבוד כמורה בחינוך המיוחד. בשנים האלו גם חזרתי בתשובה, והתחלתי לחשוב על חתונה והקמת בית. זו הייתה תקופה מאתגרת. בעולם החרדי קשר זוגי לא נוצר מאליו לאחר היכרות כלשהי, אלא דרך שידוך. לקות הראייה תפסה מקום דומיננטי והפכה ISSUE בעיני שדכניות, בחורים ומשפחתם. נתקלתי בדעות קדומות על לקות ראייה בכלל, ועל היכולת של בחורה עם לקות ראייה לנהל בית בפרט. הקושי היה בעיקר עם מי שלא הכיר אותי ולכן ניסו להכיר לי אנשים לא מתאימים. ואז בגיל 35 ברוך השם התחתנתי.
עבר זמן, והתקשיתי להיכנס להריון. פניתי לרופא מומחה של קופת החולים, שקיבלתי עליו המלצות טובות. נאמר לי שהוא מקצועי, מזהה היטב בעיות ומטפל ביעילות עם אחוזי הצלחה גבוהים.
חיכיתי לתור חודשיים, במהלכם התפללתי לבורא עולם שהתהליך יסתיים בהריון המיוחל. ואז הגיע התור. התייצבנו בעלי ואני אצל הד"ר עם כל המסמכים שלהם. הוא עיין בהם אך לזמן קצר, ואז פנה אליי ושאל: מה יש לך בעיניים?
אני רגילה לשאלות האלו, גם כשאין שום קשר בין השירות שאני מבקשת לקבל לבין בעיית הראייה. עניתי לו את שם מחלת העיניים שמלווה אותי מלידה. הוא רשם לעצמו, ושאל עוד כמה שאלות על זה. דווקא השאלות עשו לי רושם שהוא לא ממש מכיר את המחלה שלי, שהיא באמת די נדירה.
ואז, להפתעתי, הוא אמר לי: "אני לא בטוח שאני יכול לטפל בך". חשבתי על הגרוע ביותר, שאולי זו בעיה חמורה משחשבתי. שאלתי אותו למה, והוא ענה לי: "בגלל הבעיה שלך". הבעיה. הוא אפילו לא קרא לה בשם. בעלי ואני ענינו יחד: מה הקשר? ואז הוא ענה את התשובה המדהימה הבאה: "אני לא חושב שאני יכול לתת יד לילדים שלא יהיה מי שיטפל בהם'".
הלב של שנינו צנח.
בעלי שאל אותו: מאיפה התאוריה הזו? האם יש לך מומחיות במחלות עיניים?
אני הייתי המומה לגמרי. שבורה. בדבר כזה לא נתקלתי. זה השפיע עליי במשך חודשים ארוכים. איך רופא שאמור להיות מלומד מלא בכאלה דעות קדומות? איך מישהו מעז להתערב בחיים שלי ולמנוע ממני זכות טבעית להיות אמא?
אבל זה לא הרפה את ידי ואת ידי בעלי. פניתי לרב שלזינגר מירושלים, שמומחה בתחום הפוריות (כמו רב פירר כזה לפוריות). הוא נפגש איתנו, עודד אותנו ואמר לבעלי שיש לו מצווה לשמח את אשתו. ואז הוא המליץ לנו על רופא אחר.
הפעם פגשנו פרופ' רגיש, מקצועי ומדהים. תומך, מעודד. לקות הראייה שלי בכלל לא הייתה נושא משמעותי בטיפול, והוא בטח לא הביע עמדות כלשהו על היכולות או הזכויות שלי להפוך לאמא.
היום בע"ה יש לנו שלושה ילדים מקסימים!
עדינה נח היא יועצת הכלה ושילוב, מורה ומנחת מורים בחינוך המיוחד מאמנת ומנטורית. ב-5.8 היא תשתתף במפגש וובינר "נשים עם מוגבלות חושבות אמהות", יוזמה משותפת של קולקטיב "לבוא בטוב" עם ריקי גולן (אם יחידנית עם CP). כדי לקיים מרחב בטוח בוובינר, רק המציגות יהיו עם מצלמות. תינתן אפשרות לשאלות ותשובות באמצעות הצ'ט.
סייעה בהכנת המאמר: רחל קולט ווילר
