כילדה חירשת, בת להורים חירשים, מערכת ההסעות של החינוך המיוחד הייתה חלק בלתי נפרד מילדותי. היום, כשאני מביטה לאחור, הזיכרונות עולים בחדות מפתיעה – וכואבת.
אני זוכרת את עצמי, כילדה קטנה, יורדת בכל בוקר למטה, מתחת לבניין. עומדת וממתינה להסעה שתיקח אותי למסגרת החינוכית שלי. אני זוכרת את הציפייה והחרדה מהלא נודע: האם ההסעה תגיע היום? האם אצליח להגיע לבית הספר?
היו לא מעט פעמים שההסעה פשוט לא הגיעה ונשארתי בבית, מנותקת מהלימודים, מהחברים, מהשגרה החשובה כל כך. וכשכן הגיעה? לעתים קרובות זו הייתה תחילתו של מסע מתיש: עצירות אין-ספור, איסוף של עוד ועוד ילדים, עד שסוף סוף, אחרי שעה וחצי של טלטולים במקום חצי שעה של נסיעה, הגעתי לבית הספר מותשת עוד לפני שהיום בכלל התחיל.
אך לא רק המסע עצמו היה קשה. לצערי, חוויתי לא פעם יחס מחפיר מצד הנהגים והמלווים – אנשים שהיו אמורים להיות אחראים על ביטחוני.
כל זה קרה לפני כ-25 שנה. היום, כאימא לשני ילדים חירשים, אני חווה מחדש את נושא ההסעות וליבי נחמץ. כמעט שום דבר לא השתנה. אותן בעיות, אותם כשלים, אותה הזנחה – ממשיכים לפגוע בדור חדש של ילדים, שכל "חטאם" הוא היותם זקוקים לתמיכה מיוחדת.
הדיון האחרון בוועדת החינוך של הכנסת על מצב ההסעות בחינוך המיוחד היה שיעור מאלף בכישלון מערכתי ובהזנחה מתמשכת. שבע שנים – שבע! – מחכים הורים ותלמידים לתקנות שיסדירו את הכאוס הקיים. שבע שנים של סבל, תסכול ופגיעה בזכויות בסיסיות של ילדינו המיוחדים.
התירוצים שהועלו בדיון היו מגוחכים: מהמלחמה ועד לוועדת שפירא, נראה שהכל טוב כדי להסביר מדוע לא עושים דבר. אך האמת פשוטה וכואבת – חוסר אכפתיות ורשלנות פושעת.
אכן, נדמה שחזרנו לעידן הגמלים. לא בגלל ההורים המסורים המוכנים לעשות הכל עבור ילדיהם, אלא בגלל מערכת שהתאבנה, ולא מוכנה לראות את חשיבות הנושא.
נחשפתי ליוזמה מעניינת של עיריית ירושלים, המציעה פיילוט חדשני בתחום הסעות החינוך המיוחד. התוכנית מציעה להורים אפשרות להסיע את ילדיהם בעצמם, תוך קבלת תגמול כספי. זוהי יוזמה מקומית מבורכת, המנסה להתמודד עם הבעיות הקיימות במערך ההסעות ואני מברכת על החשיבה היצירתית ועל הניסיון לשפר את המצב.
יוזמת עיריית ירושלים מבורכת, אך היא גם מדגישה את הצורך הדחוף בהסדרה ארצית מקיפה של מערך ההסעות לחינוך המיוחד. בעוד שהפיילוט עשוי להועיל לחלק מהמשפחות, הוא מעלה שאלות קשות: מה עם הורים שאינם יכולים להסיע את ילדיהם בעצמם? כיצד נטפל במסגרות חינוכיות המשרתות ילדים מערים שונות? ומעל הכל, האם נסכים למציאות שבה איכות השירות תלויה במקום המגורים ובמשאבי הרשות המקומית?
פתרונות מקומיים, יצירתיים ככל שיהיו, אינם תחליף למדיניות ארצית. הם מדגישים את הפערים הבלתי נסבלים בין רשויות שונות ואת הצורך בסטנדרטים אחידים.
בנימה אישית, כאישה חירשת, כאמא לילדים חירשים, כיו״ר ועדת החינוך המשלב בכנסת האחרונה, וכמי שנאבקת שנים רבות למען זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות – אני חשה זעם וכאב לנוכח ההזנחה המתמשכת לתלמידים עם מוגבלויות. זו הזנחה מבישה, שמראה את חוסר התעדוף של הממשלה כלפי תלמידים ותלמידות עם מוגבלות בישראל.
אני קוראת לשר החינוך יואב קיש ולמשרד החינוך: אשרו בהקדם את התקנות. קחו דוגמה מהיוזמה של ירושלים, אך הרחיבו אותה – צרו מסגרת ארצית שתאפשר גמישות ויצירתיות, אך תבטיח סטנדרטים אחידים ושוויוניים לכל ילד עם מוגבלות, בכל רחבי הארץ. רק כך נוכל להבטיח שכל ילדינו יקבלו את השירות לו הם זכאים, ללא קשר למקום מגוריהם או ליכולת הכלכלית של הרשות המקומית.
הגיע הזמן לפעול. לא מחר, לא בשבוע הבא. עכשיו.
הכותבת היא ח"כ לשעבר מטעם סיעת "ימינה"
לטור הקודם של שירלי:
