ניסיתם פעם להסתיר את המוגבלות שלכם? בכל פעם שאני שמה מסיכה, אני מרגישה בכלוב זהב כי סוף סוף מקבלים אותי, אבל בתוכי אני רוצה לצאת לחופש. קבלו יום בחיי:
מוקדם בבוקר, אני שומעת את המשאית של הזבל. יופי, הם מרוקנים את הפח לפני החג.
עובדי התברואה אף פעם לא מחזירים לנו את הפחים ליד הבית, אז יצאתי והחזרתי את שלי ואת זה של השכנה (אנחנו גרות באותו בית מחולק) והלכתי לעבודה.
כשחזרתי מהעבודה, לא האמנתי למה שראיתי – הפח שלי מפוצץ. מה? אבל בבוקר הם רוקנו! עוד פעם השכנה וכל המשפחה שלה שופכים אצלי? איייייייף. נזכרתי שהפסיכולוגית אמרה: "רננה, את לא תחנכי אנשים, את צריכה לבחור את המלחמות שלך".
הבעיה שאני רק אוגרת. ממש לא מזמן הערתי להם שהם מרעישים בין שתיים לארבע, כשאני נחה אחרי העבודה. אז להעיר להם שוב? זה מוקדם מדי. אני שכנה חדשה, לא רוצה להמאיס את עצמי. אבל כל יום יש משהו אחר שמפריע לי, אז מה אני עושה?!
הגינה של הבית שלנו מלאה בשקיות ביסלי-במבה וכוסות חד פעמיות שהילדים שלה זרקו, אני מרימה את זה ושותקת. מדי פעם, אני והשכנה חולפות אחת על פני השנייה, מחייכות ואומרות "היי". אם היא רק הייתה מקבלת הצצה לכמות התלונות כלפיה שאני מסתירה מאחורי החיוך שלי.
הפסיכולוגית אמרה לי שאם משהו מפריע לי, אז אני צריכה ללמוד לדבר איתה יפה, באסרטיביות. אבל זה לא טבעי לי. אני בורדרליין (יחסי אנוש גרועים). אני רגילה להיות אגרסיבית (לצעוק) או פאסיבית (לשתוק). זה מלאכותי בעיני לבוא אליה בחיוך: "היי תוכלו לא לזרוק בפח שלי?", "מה שלומך?:) את יכולה לחנך את הילדים שלך שלא יזרקו זבל בגינה?" אם אבוא כל יום עם דרישה חדשה, היא תרצה לרצוח אותי למרות שאני מחייכת, לא?
למדתי מהפסיכולוגית שצריך להתנהג כמו "האדם הסביר". מה הוא היה עושה אם משהו מפריע לו? מעיר, בנחמדות. לגלות לכם סוד? מתביישת להודות שנכשלתי להיות "האדם הסביר" בכביש לא מזמן, אספר לכם, בבקשה אל תשפטו אותי:
הייתי ברמת גן, השתרך תור ארוך של מכוניות. כולם רוצים לפנות ימינה, בפניה על פרשת דרכים. המתנתי כמו ילדה טובה בסוף התור (שהתחיל מהבורסה) וחיכיתי 50 דקות!!! עד שהגיע תורי לפנות ימינה. אני עומדת ברמזור, מחכה סוף סוף לפנות ימינה, ופתאום מגיחה נהגת ומנסה להשתחל לפניי. לא, לא, לא, גברת. התבלבלת. אני חיכיתי בתור 50 דקות ואת לא חיכית דקה ומגיעה ישר לתחילת התור? לא.
צפצפתי לה שלא תעז להיכנס לפניי. אבל היא לא שמה עלי והחדירה את האף של המכונית שלה מולי, ככה שאם אני נוסעת עכשיו, אין לי ברירה אלא להתנגש בה. בקיצור, כפתה עלי שהיא תיכנס לפניי לרמזור ועקפה את כולם.
תגידו, מה "האדם הסביר" היה עושה? כנראה מתעצבן ושותק. אבל אני בורדרליין עצבנית. הרמתי אמברקס באמצע הרמזור האדום, יצאתי מהאוטו ונתתי לבגאז' של האוטו שלה שתי מכות חזקות עם הידיים, כדי להבהיל אותה. היא הביטה בי דרך המראה ועשתה לי תנועה כאילו אני משוגעת. חזרתי לאוטו, הרמזור התחלף ונסענו.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
בטיפול, סיפרתי לפסיכולוגית על הכישלון. לא הצלחתי להיות האדם הסביר (נורמלית). בנוסף, שיתפתי אותה בדמעות על השכנה:
אני: "אני שומעת את הילדה הקטנה של השכנה צורחת מעבר לקיר, התקפי בכי וצעקות ארבע פעמים ביום! ואני לא יכולה עם זה יותר".
פסיכולוגית: "אין לך ברירה, רק לשים אוזניות".
אני: "אני מרגישה חרדה. כאילו אני צריכה להתערב ולומר להם לקחת את הילדה לטיפול רגשי, שזה לא תקין כל ההתקפים האלה, וזה גם מפר את השלווה".
פסיכולוגית: "זו לא התעללות ולא אחריות שלך. בכל מקום יהיה משהו שיפריע לך. זה לא תקין אבל לפחות תעזרי לעצמך עם האוזניות".
הטיפול נגמר והתקף הצרחות מעבר לקיר שוב התחיל. הפעם לא רציתי להיכשל. הפעלתי אוזניות. הרגשתי דיסוננס בפנים, כאילו בוער בי להציל את המצב ובמקום זה אני מתנתקת. זה לא מרגיש לי טבעי, אני כופה על עצמי להתנתק כדי שבסוף אני אשתייך לקבוצת הנורמליים בחיים.
כששכבתי שם במיטה עם אוזניות, מתעלמת מהבעיה, זה הרגיש כאילו אני מנסה להתיישר עם לב עקום. כאילו מפשיטים אותי מהאישיות שלי ואומרים "תלבשי זהות חדשה" וזה יעשה לך שקט בראש. יש אנשים שבשבילם זה צ'יפס, כן? ברור להם שזו לא אחריות שלהם וזה גם לא מטריד אותם. הלוואי והייתי כמוהם. במקום זה, אני כלב מאולף.
הפסיכולוגית אומרת שזה תהליך שלוקח זמן. מה זה אומר? אתם חושבים שהאילוף ירגיש לי טבעי מתישהו?
