מדור “שווים סיפור” מתפרסם בחסות מפעל הפיס
התאריך – 21 בנובמבר. השנה – 2002. המקום – אוטובוס אגד קו 20 בקריית מנחם בירושלים. השעה – 7:15 בבוקר. מחבל מתאבד מתפוצץ. 11 נוסעים נהרגים, ביניהם ילדים שהיו בדרכם לבית הספר, יותר מ-50 פצועים.
בין הפצועים אנוש שפונו להדסה עין כרם הייתה מיכל פז יעקבסון. ברצף בלתי מובן של ניסים, החל מזווית ישיבתה באוטובוס ביחס למחבל וכלה בנוכחותו המקרית של מנתח כלי דם בבית החולים בעל גישה חדשנית לחיבור מחדש של כלי דם קרועים, היא שורדת פציעה קשה במיוחד. "הרבה אנשים התפללו למעני. לפעמים היו רגעים שכעסתי על זה שכאילו הכריחו אותי לחיות בכל מחיר. החיים צריכים להיות בחירה. ולמרות זאת, כשהעירו אותי מהתרדמת אחרי חודשיים מילותיי הראשונות היו – בחרתי בחיים".
כיום, 22 שנים אחרי הפיגוע, מיכל מרצה ומספרת את סיפורה, כותבת ספרי ילדים ונודדת עם בתה, לואר, בין ישראל לברזיל.
נתחיל בהתחלה. ספרי על הילדות שלך.
"אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי. גדלתי במשפחה אוהבת טבע וטיולים. גרנו ברמת השרון והיינו במצב כלכלי כזה שהיה מספיק רק בשביל הדברים הבסיסיים, וכדי לממן לעצמי דברים שרציתי נאלצתי לעבוד כבר מגיל 13. ניקיתי חדרי מדרגות ובתים והייתי בייביסיטר. אבי כל השבוע היה נעדר ובסוף השבוע היינו מטיילים. בערך בגיל 12 התחלתי להבריז מבית הספר כי לא התאימה לי המסגרת. ייתכן שזה קשור לדיסלקציה, להפרעות הקשב והריכוז ולהיפראקטיביות שיש לי, ואז עוד לא ידעו לאבחן. הייתי ילדה מופרעת ומפריעה בשיעורים, והיו קשיים גם בבית. רציתי עצמאות, כמו כל מתבגרת. כשעשו לי איבחון נאמר לי שאני לא מתאימה למסגרת. לצבא לא הלכתי מאותה סיבה – קיבלתי פטור על אי התאמה.
"אבי היה מכה אותנו לפעמים. זה השפיע על ההתנהגות שלי ועל מערכות היחסים שלי עם בנים. היו לי הרבה מערכות יחסים לא בריאות. חוויתי ניצול והייתי עם בני זוג שלא התאימו לי. הייתי מבלה עם חברים בכנרת, היינו נוסעים בטרמפים, והכל ללא ידיעת ההורים. היינו אפילו מקבצים נדבות בשביל לקנות סיגריות. הייתה לי דודה שהייתי מבלה אצלה המון, כי שם הרגשתי שיש לי בית, הם קיבלו אותי כמו שאני".
ואז מתחיל שלב הנדידה שלך בעולם.
"כן, בגיל 18 טסתי לג'מייקה בעקבות הרגאיי. בשלב כלשהו גנבו לי את הכסף ואת הדרכון, מה שהוביל לאירוע שיצא משליטה בשגרירות, ובסופו הושלכתי לכלא בטענה שזה מה שישמור עליי. בכלא חטפתי מכות אבל לבסוף התחברתי לנשים ששהו שם והן אימצו אותי. הייתי שם שבוע. התובנה החשובה שבאה לי מההתנסות הזו הייתה שהחופש הוא בתפיסה שלנו ואי אפשר לקחת לנו אותו. הבחירה היא שלנו. זו תובנה שעזרה לי לרפא פצעים מהעבר ועתידה הייתה לעזור לי בהמשך. בגיל 20 טיילתי באוסטרליה, הודו ותאילנד במשך שנתיים וחצי".
את חוזרת לארץ ומה את עושה?
"כשחזרתי לישראל החלטתי ללמוד בירושלים. גרתי בלוטם שבגליל ופעם בשבוע הייתי נוסעת לירושלים ללמוד משחק ורישום. יום אחד נשארתי לישון בקרית יובל אצל חברים ולמחרת בבוקר הייתי צריכה לעלות על אוטובוס כדי לצאת מהעיר ואז לתפוס טרמפים. קמתי מוקדם וכמעט איחרתי את קו 20, אבל ברגע האחרון הנהג פתח לי את הדלת ועליתי. כעבור שלוש תחנות האוטובוס התפוצץ. ביליתי בניתוח 13 שעות בהגדרה של מטופלת אנונימית, כי לא היה בן משפחה שיזהה אותי רשמית, רק חברות. ואז הייתי מורדמת בטיפול נמרץ חודשיים. נכנסו לי רסיסים לכל הגוף. היה לי מזל שהגעתי בשעה מוקדמת לבית החולים והצוות וחדרי הניתוח היו פנויים.
"לא ידעו באיזה מצב אהיה כשאתעורר בגלל שבשלב מסוים גילו שיש לי קריש במוח. חשבו שלא אוכל לדבר בגלל הפציעה במיתרי הקול. נאלצתי לעבור גמילה ממורפיום עקב ההרדמה הארוכה שהשאירו אותי בה כדי לתת לגוף מנוחה. נותרתי אסמטית ועם קשיי נשימה. נאלצתי ללמוד מחדש לדבר ולזוז. שני עצבים בזרוע שמאל לא עובדים ובזרוע ימין כף היד לא מתפקדת היטב.
עברתי שיקום במשך שנה ובאותו זמן גרתי אצל הוריי. כשנגמר שיקום היום עברתי לנטף. כשהגיעה העת לטפל בנפש, התחילו הקשיים האמיתיים. הכל נהיה קיצוני יותר ביחס לתקופה שלפני הפיגוע – חרדות, דכאונות. הייתי חווה שני התקפי זעם בשבוע ואחריהם דיכאון שנמשך שלושה ימים. בין לבין הצלחתי ללמוד קצת".
ואז נולדה לך בת.
"לפני עשר שנים הייתי על הקו ישראל-פרו. הכרתי את אבי הבת שלי, ישראלי אמריקאי. נכנסתי להריון. לא רציתי ילדים אבל גם לא הייתי מסוגלת לעשות הפלה והחלטנו שאנחנו רוצים אותה. בחרנו לגדל ולאהוב אותה. כעבור שנה וחצי נפרדנו ואז הוא עשה לי בעיות בגלל שרצה שהיא תחיה איתו חלק מכל שנה בלעדיי. חזרו לי החרדות והדיכאון. לא ישנתי, היו לי סיוטים. אז אספתי עוד כלים להתמודדות.
"מה שהכי עזר לי בכל תהליך השיקום היה איווסקה, שהוא משקה עם השפעות פסיכדליות שמפיקים מצמח שגדל באמזונס ומשמש לפולחן וריפוי. בדרום אמריקה זה נפוץ, ילדים שותים את זה. בפרו ובברזיל זה חוקי. החומר הזה עזר לי לעבד את הטראומה ואת הקשיים מהילדות".
את זוכרת מה עבר עלייך בזמן שהיית מורדמת?
"רק רגעים קטנים ותחושה אחת כללית שנמשכה אולי רוב הזמן, זה בגלל שנתנו לי תרופה לשיכחה. היו לי חזיונות. למשל שמכונת ההנשמה היא מישהו שמנסה לחנוק אותי. גם חשבתי שהמכונה שמאחוריי היא רובוט שמנסה להרוג אותי. בשלב מסוים הגיעה אליי דמות שהיא חצי דולפין וחצי אישה – היצור הכי יפה שראיתי מעודי. היא ניגשה אליי ואמרה לי 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'. אני מאמינה שזו ישות שהגיעה אליי ממש בהתחלה ואיפשרה לי להיות במרחב של רוגע".
ומה קורה היום?
"אני מספרת את הסיפור שלי בהרצאות, כותבת ספרי ילדים, עובדת על הספר שלי למבוגרים ויוצרת פרויקטים כמו למשל לפני שנתיים פתחתי תערוכה שנקראה 'צלקת' עם יצירות של אמנים שונים בבית האמנים בתל־אביב שמטרתה הייתה להראות שלכולנו יש צלקות. אני מוגבלת מבחינת עבודה – פיזית ואסתטית, אבל נפשית אני במצב מאוזן יותר.
מסר לסיכום?
"חשוב לי לציין שהחיים הם תהליך. אין קו התחלה ואין קו סוף. זה לא התחיל בפיגוע ולא נגמר שם. אי אפשר לדעת לאן החיים ייקחו אותנו. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו ואת הכלים שלו. חשוב גם שכל אחד יידע שיש לו בחירה אם לחיות ואיך לחיות, על כל מה שמשתמע מכך – עליות ומורדות, תהומות ומערבולות, וכשנכנסים למערבולת רגשית, צריך להתמסר אליה. המאבק רק מחמיר את ההרגשה הקשה".
האתר של מיכל להזמנת ספרים והרצאות: https://www.pazolam.com
