אני מקפידה הקפדה יתרה לקחת את עילי להופעות ומוזיאונים.
על אף שעילי אינו מדבר, הוא מבקש לצרוך תרבות בדרכו הייחודית והמוקלדת.
מבקש לראות את שלום חנוך, או את "החלונות הגבוהים" או שמח ללכת לתערוכה האימרסיבית של ואן גוך, ואני על הדרך מרוויחה זמן יחד עם הבן המיוחד והחכם שלי באירועי תרבות שמותאמים לגילו, 28 בסוף נובמבר.
כשמדובר בהצגות, הפאן התרבותי הזה של מי שמעיד על עצמו "אוהב במה", הופך להיות מאתגר.
כי עילי, "כפרעליו", יש לו מן קטע כזה שכשהוא מתרגש הוא נושף נשיפות כאלה של כיבוי נרות, שהן קצובות וקבועות.
דמיינו באוזניכם 60 נשיפות על 60 נרות בדקה, ועוד דקה, ועוד דקותיים. אכן חפירה שהפכה להיות פס קול חיי, ואנחנו כולנו במשפחה בסדר איתה לגמרי.
בתשעים ושבעה אחוזים מהמקרים שאני מבקשת ממנו שיפסיק לנשוף, הוא מפסיק לנשוף, והכי מתגלגל מצחוק שאני אומרת לו "די עילי, שיגעת את רָבּי".
אבל להיענות לבקשתו של עילי ללכת להצגה, ובכן, איטס קומפליקייטד. כי אולם תיאטרון חשוך, וכי שקט מופתי מצד הקהל, ועילי נושף. ומונולוג דרמטי במערכה השלישית, ועילי? הוא בנשיפותיו שלו.
ואז ראשים מסובבים לעברנו, צקצוקים נשמעים מכל עבר, ומשיכות כתפיים וקריאות מהסות של: שששש! שששש! ולא כיף.
אז לא הולכים להצגות באולמות סגורים, פשוט לא הולכים. סורי בן שלי. ניסע ל"שוני" ותנשוף כאוות נפשך.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
אבל יום אחד קמות אור אלתרמן-ברנע ושרון גבריאלוב, ומחליטות שאין כל סיבה שעילי וכל חבריו לספקטרום או לגיוון נוירולוגי כזה או אחר לא יוכלו ליהנות מהצגות או לחילופין יספגו השפלות מקהל לא סבלני ולא רגיש, ובעיקר מבינות שאם אי אפשר לשנות את עילי (ניסיתי בכל מאודי, אי אפשר😊), אז שהעולם ישתנה ויתגמש עבורו, כי מגיע לו, וכי זה אפשרי.
והן מקימות עמותה פורצת דרך בשם "מקומות שמורים", והן משקיעות את זמנן ומרצן וכשרונן ורגישותן והידע הרב שיש להן כדי להשיק את "התו הרגיש" להצגות, שבמהלכן כל התנהגות או תגובה מתקבלת בסבלנות, קהל שזקוק לכך יכול לצאת ולהיכנס ללא הגבלה, מחוץ לאולם ממתין מרחב שקט עם שילוט ברור למי שזקוק לו, מסמכים ויזואליים מוגשים למי שצריך לקבל מידע מוקדם על ההצגה, והשחקנים עוברים הכנה למה שאולי עתיד להתרחש. וזהו.
אני ועילי יכולים ללכת להצגה!
בימות הקיץ צפינו ביחד במחזמר "הסוף" שמוצג בצוותא, והוא שנון, וחכם ומרענן, ובאותו ערב הושק "התו הרגיש".
ועילי יושב לו שם בצוותא, ומתחיל לנשוף, ולנוד אחורה וקדימה, ואף ראש לא מסובב אלינו במבט מגלגל עיניים, ואף צקצוק שפתיים לא נשמע בחלל האוויר, ואני בהלם. בקטע טוב!
ולוקח לי מחצית שלמה של מחזמר כדי להשתחרר לחלוטין מהתגובה האוטומטית שמבקשת להסות את הבן שלי, ולוקח לי זמן למסמס את המבוכה או לשבת בנינוחות ולהפנים שכאן מותר הכל, ושכל מי שרכש כרטיס ידע מראש שזו הצגה שנושאת "תו רגיש" וידע שאולי יישמעו במהלך ההצגה נשיפות עולות ויורדות ויכול היה לבחור אם להיות בה או לא, ואור מספרת לי בעיניים בורקות שכל ההצגות בגרסת "התו הרגיש" שהוצגו עד כה – כולן היו סולד אאוט. והאולם היה אכן מלא, ויכולתי לזהות בקלות את החבר'ה המיוחדים נטמעים בערב רב של קהל מאפשר שבעיקר לא עושה עניין מנשיפה או נדנוד או יציאה וכניסה חזרה ורגועה אל האולם.
לאחר ההצגה עילי כתב המלצה לחבריו:
"יכולים כולנו נהנה בהצגה חופש אמת בה".
נדמה לי שככה מרגיש החופש להיות אתה עצמך.
ככה מרגישה אמת.
השבוע מתקיימות הצגות נוספות בגרסת ה"תו הרגיש" (הן מתקיימות בשיתוף אי״ב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון, תיאטרון קליפה ובתמיכת מחלקת האמנויות של עיריית תל אביב)
תיאטרון יפו مسرح يافا
12-11-2024 \ יום ג׳ \ 20:30
"מחכים לגודו" – המחזה הקלאסי בכיכובם של מנשה נוי ודורון תבורי
תיאטרון קליפה – Clipa Theater
14-11-2024 \ יום ה' \ 20:30
"מזונות" – הצגת פרינג' חושית ופרועה של היוצרת אילנה שרה קלייר בלסן
