"החולה סובלת מפגיעה ב-C1, C2, חוליות בעמוד השדרה. החולה סובלת מאסימטריה בין צד ימין לצד שמאל. החולה סובלת מגעגועים להליכה יחפה בפרדס באמצע הלילה". אלה מילותיה של הבמאית והיוצרת רונה סופר (45) בסרט "מיס ורטיגו". רונה נפצעה קשה בתאונת דרכים בגיל 15 ונותרה מוגבלת. היא למדה תסריטאות ובימוי בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלויזיה ותואר שני בטלויזיה וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. כיום היא במאית, שחקנית ויוצרת קולנוע דוקומנטרי.
רונה, יצרת וביימת סרטים דוקומנטריים וקליפים, הכול תמיד עסק במוגבלות?
"בהתחלה למדתי קולנוע בסם שפיגל ואז אמרתי "מה, כל מה שאעשה יהיה רק על נכות? יש עוד דברים שמעניינים אותי," אבל הבנתי שנקודת המבט שלי היא של אדם נכה. יכול להיות שאם תצוץ הזדמנות לביים משהו שלא קשור לנכות, אנצל אותה, אבל זה המקום שממנו אני באה. אין מספיק ייצוג של נכות, במיוחד של מיניות של נשים נכות".
כמה מילים על מיניות של נכים?
"אני חושבת שהסיבה שאנשים מתקשים לראות את המיניות של נכים היא שהם לא רואים אותם כשווים. הרעיון עצמו מרתיע אנשים. בימינו יש כל כך הרבה מגוון ופתיחות לקבל אנשים שונים, ועדיין נושא הנכות נשאר מאחור. אני חושבת שזה עודד את הנכים לצאת מהבית ולא להסתתר. אנשים שנראים אחרת במרחב הציבורי זה משהו יותר נפוץ היום, אבל צריך לנרמל את זה יותר. יש גם את עניין ההנגשה. אני צריכה תמיד לבדוק אילו אתגרים ומכשולים נמצאים בדרכי ואיך אני יכולה להתגבר עליהם.
"כשנפצעתי הבנתי כמה גוף יש לי, כמה מקום הוא תופס בחיים, ואז הייתי צריכה ללמוד לעשות הכול מחדש. אבל אז את יוצאת לעולם, ולמרות שכולך גוף, אנשים לא רואים את זה כי הם לא רואים אותך, את שקופה. זה מאוד מבלבל. באיילון לא תראי דוגמנית נכה בלי יד. החברה לא נותנת כבוד לגוף שלי כי הוא אחר.
"בכל תקופת השיקום שלי לא התייחסו לעניין המיניות, לתודעת הגוף שלי, למגדר שלי. היו יכולים לדבר איתי על זה, לעזור לי לעבד ולנרמל את המיניות שלי בתור מישהי שהגוף שלה לא מושלם. לא תיווכו לי את זה. גם לא את עניין הלידה עם גוף שעובד אחרת.
"המסר שקיבלתי מהסביבה הוא שאני, כנכה, בכלל לא ב'פריים', ואז או שאגיד 'אוקיי, זו מי שאני' או שאקום ואנכס את המגבלה, ואז אני מחליטה מי אני וכמה אני שווה. את זה אני עושה בעזרת הבגדים, ההתנהגות והיצירה".
איך נראה יום טיפוסי בחייך?
"הגוף שלי חשוב לי, והוא לא שואל אותי, הוא דורש. אני שוחה, עושה פילאטיס, פיזיותרפיה ועיסויים. אני חייבת לשמור על תנועתיות כל הזמן, זו הדרך שלי להתמודד עם הכאבים שאני סובלת מהם כל הזמן. המגבלה מובילה לי את החיים. אני צריכה לעשות תרגילים ולשמור על הנפש, להיות סקרנית, לראות דברים, לראות את היופי. זה חלק ממה שהגוף צריך.
"עזבתי עכשיו עבודה משעממת ובמקביל יש לי את הסרטים שאני עובדת עליהם ואת הפודקאסט שלי.
"חשוב לי להסתובב ברחוב עם הקלנועית, לראות אנשים, להיות מחוברת למקום שאני נמצאת בו, לצפות בסרטים, לצרוך תרבות".
איך הפכת את הפגיעות שלך למקור כוח והעצמה?
"היום ראיתי פוסט עם תמונה מצחיקה, והיה כתוב שם "אתה זה לא מה שקרה לך, אלא איך שאתה מתמודד עם זה." אז חשבתי "קרה לי ככה וככה," אז אני יכולה לזרום עם זה ואני לוקחת את הגורל בידיים. לפני התאונה הייתי ילדה רגילה ותוך שנייה הייתי מורדמת, מונשמת ומוגבלת. פתאום הבנתי שהחברה רואה אותי אחרת. ללא מיניות או תודעה גופנית, ללא מגדר.
יום אחד את הופכת מבת/ילדה לנכה, וכאילו התבטלה ההגדרה של בת/ילדה ונותרה רק נכה".
את מדברת על היררכיות במוגבלות, ויש בך כעס על זה.
"אני חושבת שהניסיון היום, לאור העלייה בשיעור נכי הגפיים בעקבות המלחמה, למתג את הנכות כסקסית, הוא משהו שנכי ביטוח לאומי מתקשים בו לעומת נכי צה"ל. זו היררכיה בגובה הקצבאות אבל גם בהקשר של הרקע לנכות: 'אני הקרבתי את עצמי למען המדינה' לעומת 'אני חציתי את הכביש בלי להסתכל'. זה מה שהחברה רואה, אבל צריך להיות שיוויון בין המוגבלים. אם אנשים יתייחסו אחד לשני כאנשים, זה יבטל את ההיררכיות והמגבלות".
בסרט "לאב דווקא" את שואלת למה אין לך בן זוג. את ממש מנסה לחקור את זה לעומק, כי נראה לך שזה קשור למוגבלות. עכשיו, כשיש לך בן זוג, וגם עברו לא מעט שנים, את כבר יודעת לענות על השאלה?
"התשובה היא שאין תשובה. אין פתרון לתעלומה הזו".
בסוף הסרט "מיס ורטיגו" את אומרת "פעם כבר מתי, עכשיו רק נותר לי לחיות בכל הכוח". היית במצב של מוות קליני?
"כן. זה היה טיול של הצופים ובדרך חזרה רבתי עם המדריכה ורצתי לכביש. פגע בי רכב. בהתחלה לא האמינו שאשרוד, ואז אמרו שאם אשרוד אהיה משותקת. יש לי פלאשבקים לרגעים שלפני התאונה, מהטיול, אבל חוץ מזה לא זכרתי שום דבר במשך שלושה חודשים עד השיקום. כשעברתי מהדסה לבית החולים השיקומי, הזיכרון הראשון שיצרתי הוא מאותו יום שבו אני עוזבת את הדסה ורואה את העצים של יער ירושלים בדרך".
את עובדת כרגע על סרט חדש, ספרי עליו.
"זה סרט קצר שכתבתי עם חבר. אני עובדת עליו כבר המון זמן. חברת ההפקה אמרה לי משהו מרגש: 'אנחנו לא עובדים עם סרטים קצרים, אבל בגלל שמעולם לא נעשה פיצ'ר בידי אישה נכה, אנחנו בונים עלייך לסרט הבא שיהיה פיצ'ר' (סרט באורך מלא – נ"א).
"הסרט, 'עובדת לא זרה', והוא סרט עלילתי ומספר על בחורה נכה ועל המטפלת הפיליפינית שלה שנוסעות למדבר עשר שנים אחרי התאונה שהפכה אותה לנכה. כן, אני יודעת שזה נשמע דווקא דוקומנטרי, אבל זה לא. היה לי חשוב בליהוק שהשחקנית תהיה עם נכות ושהעובדת תהיה באמת עובדת זרה. ללהק מישהו לא נכה לתפקיד של נכה זה כמו ללהק אדם לבן לתפקיד של אדם שחור. זה עניין של זהות".
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
כמה מילים לסיום?
"בֿ3 בדצמבר, יום השוויון לאנשים עם מוגבלויות, יש פאנל על מיניות של נכים ואני משתתפת בו. זה נקרא 'על מיניות ונכים בעולם משתנה', וכולם מוזמנים להצטרף. אחד החלומות שלי הוא פשוט להמשיך. אנחנו עובדים קשה כדי לשמר את מה שיש עכשיו, לשמור על מה שטוב. צריך מאוד להתאמץ בשביל הדברים הקטנים האלה, השפיות היחסית".
קישור לסרט "לאב דווקא":
קישור לסרט "ורטיגו":
