ב-2019 חשפה הראפרית קרדי בי את הדיכאון אחרי לידה עימו התמודדה לאחר שילדה את הילד הראשון שלה. "חשבתי שאצליח להתחמק מזה", הסבירה קרדי, והדגישה כי הרופא שלה הזהיר אותה מהאפשרות. "אבל משום מקום", היא אמרה, "העולם היה כבד על הכתפיים שלי". היא התאוששה בעזרת תמיכה מאמא שלה ועשתה הפסקה בסיבוב ההופעות.
לאחר שילדה לאחרונה את ילדה השלישי, בריאותה הנפשית שוב הגיעה לכותרות. הפעם, היא ספגה ביקורת על כך שהתאמנה שמונה ימים לאחר הלידה וגם על כך שיצאה למסיבות עם חבריה. היא תקפה את המבקרים והסבירה שהיא עושה כל מה שביכולתה כדי להימנע מדיכאון.
קרדי בי רחוקה מלהיות האמא הסלבריטאית הראשונה שדיברה על הנושא. בשנים האחרונות שיתפו קריסי טיגן, סרינה ויליאמס, אלניס מוריסט ואחרות בסיפורים אישיים על ההתמודדות עם המחלה.
הפתיחות שלהן שיקפה כיצד במשך כ-25 שנה, אמהות סלבריטאיות בארה"ב חוו אירועים כאלה. עדויות אלה לימדו את האמריקאים, העלו מודעות והפחיתו את הסטיגמה על מחלות נפש אחרי לידה. יחד עם זאת, חשוב לציין שהן כללו לעיתים קרובות מסר שמרני על אמהות טובה, תוך הצגת הניצחון שלהן על המחלה אחרי הלידה כהצלחה בכך שהן מצליחות להיות האמהות הטובות ביותר שאפשר. זוהי דרך הגיונית לחשוב על מחלה שבקלות גורמת לשיפוטיות על איך מישהי היא "אמא רעה" במקום אמפתיה לאדם שסובל ממחלה.
אך באמצעות הצגת סיפורן בצורה כזו, סלבריטאיות אלו יצרו ציפייה תרבותית לגבי דרכים מקובלות להתמודד עם מחלה אחרי לידה, ואלה גוררות תגובה חריפה כלפי נשים כמו קרדי בי, שמסרבות להיות אמהות ללא תנאים.
שנים כמעט לא דיברו על זה
לפני שנות התשעים היה נדיר שסלבריטאיות אמריקאיות דיברו על המאבקים הנפשיים שלהן בפומבי, כולל מאבקים סביב דיכאון אחרי לידה. כמה דמויות ציבוריות בריטיות הודו בסבלן אחרי הלידה, כולל הנסיכה דיאנה ב-1995.
אף על פי כן, סלבריטאיות אמריקאיות שמרו על פרטיותן לגבי מחלותיהן אחרי לידה, פעמים רבות מסיבות טובות. מאמר מ-1997 במגזין פיפל הסביר בצורה מזלזלת כי "דיכאון אחרי לידה אינו אופציה עבור אמהות סלבריטאיות כמו וויטני יוסטון, מדונה ודוגמנית העל ניקי טיילור." הנשים היו פשוט עסוקות מדי. אך, כמובן שלא כך עובד דיכאון לאחר לידה.
אך אמהות סלבריטאיות התמודדו עם תרבות שנשלטה בידי "מלחמות האמהות", שהובילו את התקשורת לשבח נשים שזוהו כמי שמאזנות בין קריירות תובעניות לציפיות גבוהות מאמהות טובות. לא היו גילויי הבנה כלפי נשים סלבריטאיות שנאבקו בציפיות אלה, דבר שאילץ אותן להסתיר את מצבן.
הדברים השתנו ב־1999, כאשר הזמרת והכוכבת הטלוויזיונית מארי אוסמונד דיברה על הדיכאון אחרי לידה שלקתה בו לאחר לידת הילד השביעי שלה. בראיונות בטי.וי. גייד מגזין ועם אופרה ווינפרי תיארה כיצד הלחץ לחזור לעבודה רק מספר שבועות לאחר הלידה שבר אותה. אוסמונד מסרה את תינוקה לבייביסיטר ונסעה 400 מייל לאורך חוף האוקיינוס השקט, בניסיון לברוח. היא דיווחה כי אלפי נשים שלחו לה מיילים לאחר הראיונות, והודו לה על כך שהעניקה שם לסבל שלהן. גם גברים התקשרו, בבקשת עזרה לנשותיהם ולבנותיהם.
ההחלטה של אוסמונד לדבר הייתה פורצת דרך. אך גם הדיבורים שלה על דיכאון אחרי לידה הציגו את מחלתה ואת ההחלמה שלה בצורה שמרנית. היא דיברה בעיקר על הסבל שלה בהקשר של השפעתו עליה כאמא, ולא כאדם. כשאוסמונד תיארה את הנסיעה שלה בערפל הדיכאון, היא הסבירה כי "חלק מהסיבה שבגללה נכנסתי למכונית הייתה כי אני אוהבת את ילדיי כל כך. אני אוהבת את הילדים שלי…" רק אחרי שהרגישה שהיא לא אמא טובה, אוסמונד הודתה שיש לה בעיה.
אוסמונד הסבירה לאמריקאים שהפתרון למחלתה היה לעשות הפסקה בעבודה כדי להתמקד במשפחתה ובאמונתה. היא נתנה עדיפות לארוחות משפחתיות וקריאת כתבי קודש, וגם השקיעה זמן בהכנת בנה הבכור למשלחת מיסיונרית. אוסמונד הדגישה את כמות העבודה שדחתה כדי להישאר בבית עם ילדיה, כולל הופעות רבות בברודווי.
המסר שלה הדהד, שכן היא טענה שניתן לשרוד את מחלת הדיכאון שלאחר לידה ולהיות אמא מצוינת. עבור נשים רבות, האמירה הזו הייתה קריטית כי היא נתנה להן תקווה לא רק להחלמה מהדיכאון, אלא גם לשיקום מעמדן כאמהות "טובות".
יחד עם זאת, הייתה השלכה שלילית לאופן שבו אוסמונד הציגה את סיפורה: הוא חיזק הגדרה צרה של אמהות טובה שבנויה על דמיון מוגבל של מה עשויים להיות רצונותיהן וצרכיהן של האמהות. זה העביר את הרעיון שמטרת ההחלמה אינה טובת האישה, אלא החזרת יכולתה להיות אם.
הוויכוח סביב הטיפול התרופתי
ב־2005, כאשר השחקנית ברוק שילדס פרסמה את זיכרונותיה על דיכאון שלאחר הלידה, הייתה לה פוליטיקה שונה וחוויה שונה של אמהות. אולם גם היא חיזקה את הרעיון שטיפול במחלה היה יותר עניין של הפיכת האישה לאמא טובה ומאושרת יותר ופחות עניין של הצרכים שלה עצמה.
שילדס מאוד רצתה תינוק ונאבקה עם הפלות ועם טיפולי פוריות. אך לידת הילד הייתה שונה ממה שציפתה לו. "למה בכיתי יותר מהתינוק שלי?", היא שאלה. היא הדגישה בספרה עד כמה היא בדרך כלל הייתה אדם חיובי, וכמה האמהות הפתיעה אותה. "איפה," היא שאלה, "הייתה השמחה?".
שילדס סיפרה על ההתנגדות שלה לקבלת עזרה פסיכיאטרית ותרופות פסיכיאטריות, אם כי בסופו של דבר היא הסכימה לשני הדברים. היא שילבה זאת עם אחות מטפלת לתינוק שהתלוותה אליה, וכן התאמות שאפשרו לה לשמור על הילד איתה כאשר חזרה לעבוד.
שילדס ביקרה את הרומנטיזציה של אמהות בתקשורת, אך השתמשה לעיתים קרובות בשפה ובמונחים שהזינו אותה. החומר הפרסומי לספרה כלל תמונות של שילדס אוחזת בתינוקה באהבה. היא הקדישה את ספרה לתינוק, ואמרה שהוא הפך את חייה ל"חיים שראוי לחיות אותם".
שנה לאחר מכן, שילדס הוכיחה ש"השתקמה" כאשר ילדה ילד נוסף. הפעם, הדגישה כתבת מגזין, הכוכבת לא סבלה מדיכאון ולא נזקקה לתרופות.
הוידוי על דיכאון אחרי לידה של שילדס הגיע לקהל רחב, בעיקר בגלל שהשחקן טום קרוז ביקר בפומבי את השימוש שלה בתרופות נגד דיכאון. התגובה הציבורית נגד קרוז הייתה מיידית והציבה באור הזרקורים את נושא הדיכאון שלאחר הלידה ודרכי הטיפול בו.
זה היה מנחם, אמרה שילדס, כאשר הרופא שלה אמר לה שיש בסיס כימי לדיכאון שלה. זה עזר להסביר את תחושותיה ה"לא־אמהיות". "בלי פקסיל (תרופה נוגדת דיכאון)", היא שיתפה, "לא הייתי הופכת לאמא האוהבת שאני היום".
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
הסיפור הפומבי של שילדס, ועבודת ההסברה שלה בהמשך, סייעו לאמריקאים רבים ללמוד על דיכאון לאחר לידה ועזרו להפחית את הסטיגמה סביב השימוש בתרופות פסיכיאטריות. הגישה שלה לנושא אתגרה את הדעה הפופולרית שנשים שסובלות מדיכאון אחרי לידה הן אמהות רעות, כאלו שכדאי לקחת מהן את ילדיהן.
יחד עם זאת, סיפור ההחלמה של שילדס הציג את מסעה לא סביב רווחתה האישית, אלא במונחים של הפיכתה ל"אם אוהבת". זה חיזק את הרעיון שדיכאון אחרי לידה הוא מחלה שמסכנת את יכולת האישה להיות אם, כי היא מגדירה את האהבה ההורית כהישג המרכזי של ההחלמה. שילדס, כמו אוסמונד לפניה, עזרה ליצור היררכיה שבה רצונותיה וצרכיה של האם תמיד יהיו משניים.
סיפורי סלבריטאיות עדכניים יותר על דיכאון אחרי לידה מעודנים יותר מאלו של תחילת שנות ה-2000, אבל לרוב משחזרים היבטים של הסיפור הזה.
