יום בריאות הנפש העולמי" מצוין מידי שנה במטרה לקדם את המודעות והידע בתחום בריאות הנפש. השנה מקבל השבוע הזה משמעות נוספת בישראל: עקב אירועי 7 באוקטובר עלה מספר מתמודדי הנפש משמעותית, החל בקרב תושבי עוטף עזה, המפונים מהצפון ומהדרום ושורדי מסיבת הנובה וכלה במשפחות החטופים, בחיילים ובכלל בקרב תושבי ישראל.
ברחבי העולם מתקיימים אירועים להעלאת המודעות, ובישראל, עמותת כנפיים בוחרת, זו השנה הרביעית, להוביל יום זה בשבוע העלאת המודעות בכלים אמנותיים ותרבותיים שהתקיים בין 29 בנובמבר עד 8 בדצמבר. דרך הבמות, המוזיקה, המסכים, הטקסטים והתערוכות, מבקשת העמותה לשנות את השיח, לעורר מודעות ולקדם פתיחות חברתית ביחס להתמודדות נפשית.
מנכ"ל עמותת כנפיים, איתן בן ֿֿחיים, מדבר על הקושי המשמעותי להשיג טיפולים לנפגעי הנפש בעיקר בפרפריה , דווקא במקומות בהם יש עלייה במספר נפגעי הנפש מאז 7 באוקטובר.
הסיפור של ענבל
ענבר, בת 21, היא חלק מהרכב "הכנופייה" של מגמת המוזיקה בכנפיים. היא מגדירה את עצמה "סיפור קשה עם סוף טוב". היא גדלה ברחובות ומספרת שעברה סדרה של מקרי בריונות, חרם והתעללות בכמה בתי ספר, שהשאירו אותה עם צלקות מאוד קשות.
בכיתה ז' הוריה התגרשו והיא נפרדה מאחותה שגרה אצל אמה ועברה לגור אצל אבא שלה. בשבת אחת פגשו היא ואביה בים אדם בשם שאול, שדיבר אליה כאילו הוא מכיר אותה וכינה את עצמו "משיח" ו"אלוהים". המפגש הזה, היא מספרת, גרם לה להתקף הפסיכוזה הראשון שלה: כל דבר שעשתה או קרה לה היה קשור לאותו שאול מהים.
התקפי הפסיכוזה נמשכו. ענבר התחילה לשמוע קולות ולראות חזיונות. בגלל שהייתה מאוד מודעת למה שקורה לה, היא אמרה לאבא שלה שהיא חושבת להתאבד והחליטה להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית. כשיצאה מהמחלקה עברה למספר מרכזי שיקום, האחרון שבהם מרכז שיקום "ניצנים" בגדרה, שם למדה מוזיקה ועשתה בגרויות וסיימה השנה בגיל 21. היא חיפשה מסגרת שתיתן לה את האפשרות לשיר ולהופיע – וכך היא הגיעה לכנפיים. היא חלק מהרכב "הכנופייה" וביחד הם מופיעים ועושים קאברים לשירים. היא גם כתבה ספר, "בסוף מצאתי מילים", על הדרך השיקומית שעברה ומקווה להוציא אותו לאור ושהוא יהווה השראה לילדים וילדות צעירים שמתמודדים עם מה שהיא מתמודדת.
הסיפור של יובל
גם יובל, בן 33, הוא חלק מהרכב "הכנופייה". מסלול החיים שלו בעצם, היה קבוע מראש: שני הוריו הם חולי סכיזופרניה, אימו גם מאובחנת עם פיגור קל. בגיל 5 הוציאו אותו מהבית והוא עבר לגור עם דודתו מצד אביו.
יובל מתמודד עם הפרעה סכיזוֿאפקטיב, שילוב של שתי הפרעות קשות מאוד: סכיזופרניה ומאניה דיפרסיה. היו לו המון בעיות של תפיסת המציאות ומצבי רוח משתנים. הוא שמע וראה דברים. הזדהה עם רעיונות הזויים. האמין שהוא משיח, אלוהים, ישו ואפילו אללה.
התסמינים לסכיזופרניה התחילו בגיל 25 אבל רק בגיל 28 אבחנו אותו. לפני האבחון, כדי להתגבר על התסמינים של הסכיזופרניה הוא לקח המון סמים, בעיקר MDMA. השימוש בסם הוביל אותו לשלוח הודעות הזויות לחבריו וגם לעובדת הסוציאלית שלו. בעקבות זאת המליצה אותה עובדת שיאושפז בכפייה.
לאחר האשפוז שהה יובל בכמה מוסדות שיקומיים. הוא חיפש זמן רב מסגרת שבה יוכל ליצור, לכתוב שירה, לשיר ולנגן וכך הגיע לכנפיים. בכנפיים הוא שר בהרכב "הכנופייה". בשבוע המודעות הם עושים מופע שבו גם ישיקו ספר שירים שהם כתבו. אחד השירים שלו נכנס לספר.
הסיפור של טליה
טליה, 60, היא חלק ממגמת האמנות של כנפיים. היא מציירת ומפסלת. היא מאובחנת עם דיכאון קליני וחרדות קשות ברמה שהיא לא מסוגלת תפקד. החרדות והדיכאון נובעים מכך שהיא הגיעה מבית אלים מאוד, הן מילולית והן פיזית. יש לה שלושה ילדים והיא גרושה פעמיים. היא אומרת שהיא לא מצליחה במערכות יחסים בגלל החרדות הקשות שלה.
תמיד היו לה חרדות, לדבריה, אך היא לא הגדירה את עצמה כחרדתית. מבחינתה היה נורמלי מאוד לדאוג בכל פעם שהבן שלה התכופף שיישבר לו הגב. החרדות התגברו מאוד במהלך מבצע "עמוד ענן", האזעקות והטילים הגיעו בפעם הראשונה לאיזור המרכז וזה הפחיד אותה מאוד ובכל פעם שהייתה אזעקה היא הייתה בטוחה שכולם הולכים למות.
עם החרדות הגיע הדיכאון. לכנפיים הגיעה טליה דרך סל שיקום של ביטוח לאומי. היא תמיד אהבה לצייר ועכשיו היא מציגה בתערוכה של כנפיים לרגל שבוע המודעות לבריאות הנפש.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
הסיפור של ספיר
ספיר, בת 33, ממגמת התיאטרון של כנפיים, היא מקרה "מיוחד". היא מתמודדת נפש "צעירה" יחסית, אובחנה ממש רק לאחרונה. היא הייתה עתודאית בצבא ולמדה רפואה. במהלך השנה האחרונה של הסטאז' שלה היא התפרקה לגמרי, ואובחנה עם פוסט טראומה מורכבת בעקבות התעללות שעברה בילדותה (התעללות מינית שנמשכה כמה שנים – אך היא בוחרת לא לדבר על זה).
הפוסט טראומה התחילה בגלל יחסי מרות קשים ונוקבים שהיו לה בסטאז'. אחריו התגייסה לצבא למרות שהייתה מפורקת לגמרי. רק אחרי שנה הבינו בצבא שהיא לא מסוגלת לשרת ושחררו אותה לאשפוז פסיכיאטרי אינטנסיבי באיכילוב.
לאחר שהשתחררה מהאשפוז הבינה שלא תוכל להמשיך במצבה להתמחות רפואית ובכלל לקיים שגרה "רגילה". כרגע היא עוד משתקמת וכנפיים נותנים לה במה שמאפשרת לה להתמודד עם העולם, ובתקווה גם תאפשר לה לחזור למעגל התעסוקתי.
ספיר פתחה עמוד טיקטוק – ושם היא מתארת את הדרך שהיא עוברת ואת ההתמודדות שלה.
