הבה נקרא להצעת החוק החדשה: "פיקוח על המעונות (התמודדות עם התנהגות מאתגרת מסכנת)" של משרד הרווחה והביטחון החברתי בשמה הנכון: "הצעת החוק להכשרת התעללות בחסרי ישע".
כשקראתי אותה, חשכו עיניי. הרגשתי שחזרנו לימי הביניים, שבהם היה נהוג להעניש "חריגים". מכיוון שהצעת החוק הזו היא ימי הביניים החדשים, לא מפתיע למצוא שם סדי ידיים, או מרחב ייעודי נעול. השאלה היחידה היא: למה הצעת חוק חשוכה כל כך צצה באמצע המאה ה-21 במדינת ישראל, ועוד ביוזמת גורמי רווחה.
מציעי החוק היו רוצים שתאמינו שאנשים עם מוגבלות הם חיות משתוללות, שצריך לרסן ב"כלים, מנגנונים ועזרים", שיגנו עליהם ויגנו מפניהם, אבל במאה ה-21, עם אמנות בינלאומיות לזכויות אנשים עם מוגבלות וחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, אנחנו כבר לא חושבים על אנשים עם מוגבלות כעל חיות משתוללות שזקוקות לריסון, אלא כעל אנשים, שלפעמים סובלים ממצוקות שקשה להם לבטא, וזקוקים לטיפול מכיל.
תשאלו: איך אני יודע שזה חוק רע, לא חוקי ומתעלל? שימו לב לנקודות הבאות:
חשוב "לנקות" את כל הדיבורים המתייפייפים של המחוקק. אנחנו כל כך משתדלים לא לפגוע בזכויות אדם, אנחנו כל כך סבירים, מידתיים, זה לא עונש, מישהו חייב לעשות את העבודה השחורה של הגדרת אמצעי ריסון אימתניים, כי אחרת יהיה רק יותר גרוע. זה נשמע בדיוק כמו מה שזה: שמישהו חושש שיפסלו לו את החוק בגלל הפרת זכויות אדם. באמת, תוכן החוק מגולל הפרה סיטונאית של זכויות אדם עם מוגבלות, מכבוד האדם שלו, עד לחופש התנועה שלו, לרבות הזכות לביטחון פיזי.
הרעיון שמאחורי הפרת זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות הוא תמיד אחד: שאלה לא בני אדם מבינים, מרגישים, פגיעים, שיש בהם הרבה טוב ויופי. חוק שבא להכאיב וליצור טראומה לא יכול להיות חוקי.
המונחים של ההצעה לא ברורים ולא מוגדרים בכוונה. מנסחי החוק מנופפים מעל לראשנו בביטוי הסתום: "התנהגות מאתגרת מסכנת", כאילו כל התנהגות מאתגרת היא גם מסכנת. אני מציע לקרוא לדברים בשמם: כשאין כוח אדם סביר (מרמת הזכיין של ההוסטל ועד המטפלים במוסדות השונים) – כל התנהגות של אדם עם מוגבלות היא מעצבנת – סליחה: "מאתגרת" – ואין כוח להתמודד איתה. כתוצאה מכך, נותר מצב מסוכן לאדם עם המוגבלות. לכן, צריך ליצור מצב של ענישה ואילוף (אבל חשוב לציין שזו לא הרתעה אלא גישה שמכבדת זכויות אדם).
גרוע מזה: אין מבחנים לאותו "סיכון". הקריטריון לסכנה הוא בעין המתבונן: מטפל מרוט עצבים שאחראי על יותר מדי אנשים. הוא מקבל רשות לכלוא, לקשור איברים. כך הופכים מטפל למתעלל גם אם לא היה כזה.
העונשים על "התנהגות מאתגרת" (בהתאם ל"תוכנית טיפול אישית" בלשונו המכובסת של החוק) הם חסרי רסן. החלטות הרות גורל, שעליהן בדרך כלל מחליטים אנשים עם ידע והשכלה מקצועיים, שופטים בבית משפט ("אמצעי שפגיעתו פחותה", "מידתיות" וכדומה) – מתקבלות על ידי מנהלים בהוסטלים ומיושמות על ידי מטפלים בהוסטלים. המטפלים יכולים להמשיך ולהעניש את האדם עם המוגבלות (סליחה: "להשתמש באמצעי הגנה") "עד לחלוף הסכנה הממשית" (עוד מונח משפטי, שמשמעותו לא ברורה בהקשר זה: מהי סכנה ממשית? למי?) כלומר: כל אמצעי שמוצע בהצעת החוק הזו ניתן להחמיר, כל עונש ניתן להאריך, לכל אמצעי נוקשה ניתן להוסיף אמצעי דרקוני יותר, ובמקום שצריכה להתקבל החלטה כזו אין חובת דיווח מיידית.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
עוד הערה מצערת במיוחד: החוק עושה שימוש ציני במיוחד בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ו"ארגונים מרכזיים העוסקים בקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות" (מספר ארגונים ששר הרווחה לשעבר מאיר כהן בחר בזמנו כ"יציגים") כחומת גומי לשינויים ששר הרווחה יבקש לתקן בחוק (לחומרה, כמובן). לו אני ארגון כזה, הייתי מודיע מיד שאין לי כל קשר לחוק לא חוקי זה, שמפר זכויות שעל שמירתן מונה או מינה את עצמו.
