ביום שבו הלכה לעולמה אדווה מרים עובדיה, בת 13 מעכו, אחרי ששמה קץ לחייה – קיבלה אמה, צמרת, את תוצאות האבחון שעשתה בתה. התברר שהיא הייתה על הרצף האוטיסטי.
צמרת זיינבלום טוענת כי בתה סבלה שנים ארוכות מחרם חברתי קשה, וכי המערכת התעלמה ממצוקתה, ואלה הובילו למעשה הנוראי. במשרד החינוך מכחישים את הטענות לקשר ישיר בין החרם לבין מותה.
לדברי האם, אדווה התמודדה עם בידוד חברתי בכל מסגרת חינוכית בה למדה בעכו. "החלום שלה היה חברה אחת, אבל גם את זה היא לא הצליחה להגשים", סיפרה בכאב בראיון לאתר "מאקו".
בחודשים האחרונים היא הוציאה אותה מבית הספר והתמקדה בטיפול אישי בה. "היא עברה לחינוך ביתי בספטמבר, קיבלה ריטלין והיינו בתהליך של בירורים ואבחונים", שיחזרה צמרת. "התעקשתי שתעבור אבחון פסיכודידקטי, וביום שהיא נפטרה הגיעו התוצאות – היא אובחנה על הרצף האוטיסטי, אבל בתפקוד גבוה".
על היום האחרון בחייה סיפרה האם: "הייתי איתה 24/7, וזה קרה כשנרדמתי באמצע הלילה. היא אמרה לי דברים מוזרים באותו יום, כאילו קיבלה השראה אלוהית. התעוררתי בארבע בבוקר וראיתי שהיא איננה".
אדווה לא השאירה מכתב התאבדות. צמרת אומרת שלא ראתה סימנים לכך שהיא מתכננת לשים קץ לחייה, אך מציינת שבחודשים האחרונים היא התכנסה בשתיקה ולא דיברה עם איש. "ילדה בת 13 לא יכולה לסבול את הבדידות הזו. אני נשארתי כדי לזעוק את הזעקה שלה ולהבהיר למשרד החינוך שהטיפול בחרם צריך להיות לפני הכל".
"הילדים הציקו לה"
הקשיים החברתיים, טוענת האם, החלו כבר בכיתה א'. "היא כל הזמן הייתה אומרת 'אמא, כואבת לי הבטן, אני לא יכולה ללכת לבית ספר'. כשהייתי מביאה אותה לבית הספר, היו מתקשרים אליי אחרי שעה ומבקשים שאבוא לקחת אותה בגלל שהילדים הציקו לה".
אדווה גדלה במשפחה חד הורית. אביה הקים משפחה אחרת, אך שמר איתה על קשר. לדברי האם, בתה התקשתה להבין סיטואציות חברתיות והתעניינה בנושאים שונים מבני גילה. "היא אהבה לדבר על ניצולי שואה ומלחמת העולם השנייה, והעדיפה את 'חוזה לך ברח' על פני שירים של נועה קירל. היא אהבה דברים עמוקים שילדים בגילה לא אהבו, והם חשבו שהיא מוזרה".
צמרת מתארת את אדווה כילדה בעלת רגישות חברתית גבוהה: "היא הייתה הולכת לצהרון כדי לעזור לילדים שנמצאים לבד. היא אמרה לי שהיא בוחנת את הילדים כדי לראות מי לבד ולהציל אותו. כל הזמן היא שאלה אותי 'למה אף אחד לא אוהב אותי? למה אין לי חברה ללכת איתה לקניון?' הבדידות הרגה אותה".
לאדווה היו תחומי עניין רבים, כולל ציור ולימוד שפות. היא למדה גרמנית, ערבית ואנגלית באופן עצמאי. לדברי האם, בחודשים האחרונים לחייה החלה לדבר בשפה לא מובנת. "כשהמאבחנת ביקשה ממנה לצייר, היא כתבה בערבית כדי שלא תבין אותה".
החלום שלה, ממשיכה צמרת, "היה שתהיה לה חברה טובה, 'בסטי', אבל היא הרגישה שאף אחד לא אוהב אותה". לטענתה, כשאדווה הייתה בבית ספר יסודי, היא ביקשה להעביר אותה לבית ספר אחר כדי שההתעללות לא תימשך, אך לטענתה ההתעמרות נמשכה.
"פתחו קבוצות ווטסאפ וצחקו עליה. התקשרו אליה וביקשו ממנה שתחליף את הבגדים מולם. היא כל כך רצתה חברים שכמעט הסכימה, אבל דאגתי מיד לנתק את השיחות האלו". האם טוענת שגם חלק מההורים של הילדים שעשו חרם התנערו מטיפול במצב.
"לא קיבלה טיפול עקב רשלנות"
עוד היא טוענת כי בבתי הספר שבהם למדה ניסו להמעיט בחומרת המצב ולהטיל את האשמה על אדווה עצמה. "כל הזמן הייתי פונה לבית הספר, והם אמרו שהכל בסדר ושמי שלא בסדר זו אדווה ושצריך לקחת אותה לפסיכיאטר. לקחתי אותה, והפסיכיאטר אמר שאין לה שום בעיה פסיכיאטרית. התלוננתי גם בפני המפקחת על החינוך המיוחד, אך כולם ניסו לצייר תמונה שהם בסדר והילדה לא".
בסוף כיתה ו' אדווה גזרה את שיערה. "היא אמרה לי 'סיפרתי את עצמי קצוץ כי אם יחשבו שאני בן אף אחד לא יתעלל בי'", מספרת צמרת. לטענתה, היא פנתה לשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) בעכו בבקשה שאדווה תקבל טיפול, אך בקשתה נדחתה. "גיליתי שבוועדת אפיון שעברה לפני מספר שנים הומלץ על כיתת תקשורת בקהילה, אך אף אחד לא טרח ליידע אותי. ילד על הרצף שלא מקבל את הטיפולים הרגשיים שהוא זקוק להם צובר קשיים נוספים. אדווה לא קיבלה את הטיפול המגיע לה עקב רשלנות מצד השפ"ח ומשרד החינוך".
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
במשרד החינוך הביעו צער על מותה של אדווה, אך הכחישו קשר ישיר בין האירוע הטרגי לחרם. המשרד הדגיש כי "קיימת מדיניות של אפס סובלנות לחרמות במערכת החינוך".
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. אם אתם או מישהו שאתם מכירים נמצאים במשבר, אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית. ניתן לפנות לער"ן בטלפון 1201 או לסַהַ"ר בכתובת https://sahar.org.il
