מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
יש מעט סיפורי אהבה שאפשר להגיד עליהם שהם משהו של "פעם בחיים". סיפור האהבה של מתן וליה הוא אחד כזה.
מתן מיסן (23), לוחם סיירת גבעתי ממעלה שומרון, נפצע במהלך המלחמה בעזה ואיבד את שתי רגליו. למרות הפציעה האנושה והנכות הקשה, הוא החליט שהוא לא מוותר על החיים. במהלך השיקום החל לצלם סרטונים שלו מתאמן עם הפרוטזות החדשות. ליה פטשניקוב, בת 21, גם היא מאזור השומרון, נחשפה לאחד הסרטונים של "הנינג'ה בלי הרגליים" והבינה שהיא חייבת לשלוח לו הודעה. משם, הכל היסטוריה.
"זה קרה בזמן הנכון ובמקום הנכון", סיפרה פטשניקוב בראיון לכאן 11. "אם היינו מכירים לפני, כנראה שזה לא היה עובד", היא מודה. "התאהבתי בך. אין מה לעשות. אתה בלי שתי רגליים, נחיה עם זה".
בגילוי לב, תיארה פטשניקוב את החשש שהיה לה כאשר תראה את מתן בפעם הראשונה. "ממש פחדתי מאיך שאני אגיב כשאני אראה אותו", היא משחזרת. "דיברנו בטלפון והווייב היה טוב, אבל נורא פחדתי מלראות אותו פיזית הולך. כשראיתי אותו, הוא פשוט פתח את הדלת, זרק את הקביים אחורה ואמר לי 'היי, מה הולך?' שם כבר ידעתי שזה זה".
לדבריה, באותו היום ישבו ביחד עד שתיים בלילה, ומאז הם ביחד כבר שלושה חודשים. "כשהיא שלחה לי הודעה בהתחלה, ישר אמרתי 'וואו, איזו מדהימה", משתף מיסן. מאז, היא לצידו בכל התקופה הקשה, כולל בטיפולים. אפילו מטווח באקדח הם הספיקו לעשות יחד.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
מיסן נפצע במהלך מבצע בחאן יונס, כתוצאה מקריסת בניין. באירוע הוא איבד את שני חבריו ליחידה ניר קנניאן ובירהנו קאסיו ז"ל, שנהרגו במקום, ובהמשך את מפקדו הראל איתח ז"ל, שמת מפצעיו מאוחר יותר. "אחרי שבועיים שהיינו בחאן יונס קרה אסון", משחזר מיסן. "אני ואיתח עמדנו על הזיג והוא החליט לשלוח את ניר ובירהנו לפנינו. המחבלים יזמו את המטען, ואז שמעתי בום לא נורמלי".
מיסן מצא את עצמו מתחת להריסות. למרות שניסה לזחול החוצה, הוא כשל ואיבד הכרה. הרגע הבא שהוא זוכר זה אחרי שחילצו אותו. "חזרתי להכרה אחרי שחילצו אותי ושמו לי חוסם עורקים ברגליים".
מיסן הוא היחידי שנשאר בחיים מכל ארבעת הלוחמים שהיו שם. בהתחלה, אף אחד לא חשב שהוא ישרוד. "אמרו לי שחשבו שאולי אחד ישרוד מכל הארבעה, אבל אף אחד לא היה אומר שזה יהיה אני. אני זוכר בעצמי את הרגעים שנאבקתי לא לעצום עיניים כדי להישאר בחיים".
לדבריו, בדרך כלל השניים שהיו הולכים ראשונים היו הוא והמפקד שלו איתח, אך במקרה הזה איתח החליט ששני חבריו ייצאו לפניהם. "אין אפשרות להסביר איך זה קרה. זה פשוט הכל מלמעלה. אני לא מתפלל שלוש תפילות ביום ולא תמיד שם כיפה, אבל אני עובד את הבורא בדרך שלי".
