בשבוע שעבר, יצא טור אישי של יובל לוי מהאח הגדול. היא סיפרה שהיא הייתה אל-הורית (לא רוצה להביא ילדים) ועכשיו היא רוצה להיות אמא. זה הביא לי עצבים. עוד אחת שעושה שירות רע לקהילה שלנו, האלהוריים. לא מספיק מרב מיכאלי, עכשיו גם יובל. הן גורמות לאלהורות להישמע כמו איזה טרנד חולף, ולא לקחת אותנו ברצינות.
המדינה הזו משדלת ילודה בקצב, וכל אישה שרוצה להביא ילדים, או נאבקת עם טיפולי פוריות, מקבלת שער בעיתון. יודעים מה? החלטתי לעשות כתבת נגד.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
בסוף השבוע האחרון, פרסמתי בפייסבוק שאני מחפשת לראיין הורים שהתחרטו שהביאו ילדים. קיבלתי דממה. פרסמתי בכמה קבוצות. עדיין דממה. למה אף אחד לא רוצה להתראיין? אני יודעת שיש הורים שמתחרטים, הם פשוט מפחדים מה יגידו עליהם ולא רוצים שהילדים שלהם ידעו.
ואז מישהי הגיבה לי:
עוד יותר התעצבנתי מהתגובה שלה. ראיתם איך היא ענתה? "ילדים הם משמעות החיים" ו"את תצטערי". מי היא שתחליט שילדים יתנו לי משמעות? זה כל כך לא אחראי לומר למתמודדת נפש דבר כזה.
אני לא כשירה להיות אמא, אני מדוכאת ועל קצבת נכות. אם הייתי אמא, הייתי אמא לא מתפקדת. אבל כל החברה הזו בעיוורון מוסרי. אף אחד לא מצפה ממני להוכיח שאני ראויה להיות אמא. רק דוחפים אותי ללדת.
אוקי אוקי, היא לא פגשה הורה שמתחרט? אני הולכת להביא לה כתבה עם הורה שמתחרט. בסוף אני אמצא מישהו.
ואז זה קרה. השבוע פנה אליי אבא, ישראלי שגר בחו"ל והסכים להתראיין. איזה קטע, עד שמצאתי מישהו, הוא גר בחו"ל. מפתיע? לא ממש. בישראל אי אפשר לפתוח את הפה בלי שישפטו אותך. קשקשנו קצת לפני שצללנו לשיחה, היה מגניב לשמוע שיש לנו מכרים משותפים בישראל.
אז קבלו שיחה עם אדם שמעז לומר משהו שכמעט אף אחד לא אומר:
הוא: "אני גר בחו"ל וגרוש פלוס שלושה. הייתי בזוגיות שנתיים, ואז הגיעה הילדה הראשונה. מאז שהיא נולדה, נהיה טרור בזוגיות. כבר לא יכולתי להזמין חברים הביתה, הבית שלנו היה חייב להיות מסודר ומתוקתק, והסקס עם האישה נפסק".
אני: "אז זוגיות גרועה וילדה שהרסה הכול, איך הגעתם לשלושה ילדים?".
הוא: "מאז שהבת הראשונה נולדה, ועד הגירושים עברו 10 שנים. רננה, אני אומר לך, שכבנו בכל ה-10 שנים פחות מ-20 פעמים. ממש באופן מחושב, כשהיא מבייצת. היא רצתה גם ילד רביעי. אולי עשינו את זה כי חשבנו שילד יקרב בינינו. גם תכל'ס? פחדתי ממנה. פחדתי שהיא תתנקם ולא תיתן להורים שלי לראות את הנכדים".
אני: "ואיך אתה מרגיש עם האבהות?".
הוא: "היום אני מתחרט שאני אבא. כשהייתי רווק, תמיד חשבתי שאני רוצה ילדים, חינכו אותי שמשפחה זה הכי חשוב. אשתי נכנסה בטעות להריון, פחדתי מזה, אבל גם ככה רציתי ילד. הבעיה שכשהבת נולדה, לא הרגשתי אהבה אינסופית כמו שמתארים".
"אבא שלי כזה אבא מעורב, מתקשר אלי כל יום. אני לא כמוהו. כשהילדים אצל גרושתי, אני לא מתגעגע אליהם בכלל. ושלא תביני לא נכון, אני אבא מתפקד – משלם מזונות, לוקח אותם לחוגים, הם גרים אצלי בסוף שבוע. אבל כשהם פה, אני מעדיף לתת לילדה כסף שתלך לחברה שלה ופחות להיות איתה".
אני: "מה גורם לך להתחרט?"
הוא: "אני מרגיש כלוא, אני לא במצב שאני רוצה להיות. כל דבר שאני רוצה לעשות, תמיד ברקע יש ילדים שאני צריך לקחת בחשבון. נגיד חופשה שאני לוקח, אני צריך לבקש רשות מהגרושה. מאז 7 באוקטובר, אירופה פחות בטוחה בגלל אנטישמיות, אבל אני לא יכול לחזור לארץ, בגלל הילדים, למרות שיש לי משפחה בארץ".
"אם הייתי חוזר בזמן, לא הייתי מביא אף ילד. זה מלחיץ, זה מגביל את החיים, וגם כשהילדים לא אצלי, אני צריך לתת לגרושה דין וחשבון איפה אני, כי אני האבא. נגיד, היא התאשפזה שבוע, אז הילדים היו שבוע אצלי. מאז שהם נולדו, אני לא יודע מה זה שעמום. יש לי עכשיו 197 אימיילים שלא הגעתי אליהם".
"את יודעת, יש מישהי איתי פה בלימודים, רווקה בת 41, שהיא כל הזמן מאחרת, והמרצים אמרו לה שזה לא בסדר. והיא גרה קרוב, אין לה תירוץ, האיחור זה עניין של אופי. ומה היא אמרה למרצה? 'לא היה לי קפה בבוקר, לא הצלחתי לקום'. רציתי להעיף לה סטירה, רננה".
אני: "יו למה?".
הוא: "כי כשאתה אבא, אין דבר כזה 'לא הצלחתי לקום'. אם אתה קם בשש בבוקר, זה מאוחר. צריך להכין אוכל לילדים. את קמה בשמונה ואת מעזה לאחר?! אני מקנא בזמן הפנוי שלה, היא לוקחת אותו כמובן מאליו. מבינה? אני אבא, אין דבר כזה 'לא הצלחתי לקום', אני ב-15:00 בגן כי סוגרים!, אם לא, תבוא עובדת סוציאלית".
"כשחיפשתי דירה, הייתי מוגבל בחיפוש כי הדירה צריכה להיות עם חדרים לילדים, חייבת להיות ליד בתי ספר וליד הגרושה. היום אני לא יכול להרוויח פחות כי אני חייב לפרנס. ואני גם לא יכול לחסוך".
אני: "הורים עושים ויתורים ועדיין לא מתחרטים, למה אתה שונה?".
"אני אוהב את הילדים שלי אבל הייתי מוותר עליהם. אני לא אבא בזהות שלי וזה לא ממלא אותי. זה מאכזב אותי שזו החוויה שלי".
תכל'ס ריחמתי עליו. אבל רוצים לשמוע קטע? כשיודעים שאני בת 41 לא נשואה ובלי ילדים – אז מרחמים עליי!. אומרים לי שאם אני דכאונית, אז ילדים יהיו האושר שלי. בואנ'ה יא שטופי מוח, על סמך מה אתם אומרים את זה?.
התקשרתי לידיד שלי, יש לו ילד אחד וסגר ת'בסטה. הוא גם לא אוהב את שטיפת המוח הזו, הוא בטוח יבין אותי:
אני: "כפרה, למה אנשים מביאים ילדים?".
ידיד שלי: "הם רוצים פיליפיני בחצי מחיר. מישהו שידאג להם כשהם יהיו זקנים".
אני: "תגיד, איך זה להיות אבא?".
ידיד שלי: "זו עבודה קשה בטירוף. אני לא יותר מאושר. אין לי רוגע, אין לי חופש, יש לי דאגות כמו משקולת לרגל של אסיר. הזמן שלי הוא נכס, ויש לי פחות זמן לעצמי. פחות בריאות, פחות תחביבים, פחות התפתחות".
אני: "נכון? אז מה אתה מציע להגיד לכל המעצבנים שמבטיחים לי שאני אהיה מאושרת עם ילדים?".
ידיד שלי: "שהם לא יודעים מה יעשה אותך מאושרת, ואין להם את היכולת לדרג משמעות של מישהו אחר. תראי, אני תמיד אהיה מחויב לילד שלי, אבל ילדים לא מתאים לכולם, וכל אחד מוצא משמעות במשהו אחר".
וואלה צודק. אני לא רוצה ילדים, לא מעניין אותי המשכיות, וזה לא תלוי בבן זוג, וזה לא "שלב" ומתישהו "יעבור לי". יש רק מסלול אחד שהכתיבו לכולם, אבל מה לעשות, הוא לא מתאים לי, ואני לא פגומה כי בחרתי אחרת. ולא, אני לא אתחרט, כי אני לא בנויה להיות אמא. אני גם לא רוצה. זה שיש לי רחם, לא אומר שיש לי את אותו חלום. ויש עוד אלהוריים, לא מתמודדי נפש כמוני, פשוט אנשים שבחרו אחרת. הם לא צריכים להצטדק כי הם בריאים. זה בסדר לעצור ולבחון אם משהו מתאים לך, ולא לעשות על אוטומט כי כולם עושים. גם להם יש זכות קיום.
לקחתי את העצה של ידיד שלי, והלכתי לחפש את המשמעות במקום אחר.
