אחד המושגים האהובים עליי הוא "קנאה חיובית" ותמיד הוא הוביל אותי. רוצה להיות מתווכת טובה?תבחרי מודל ואל תהיי ענבל אור ותמנעי מפסקי דין.
עבודה בכללי למתמודדת שכמותי היא אתגר יום יומי. יש ימים שקשה לי לצאת מהבית ויש ימים שהיציאה מהבית לעבודה היא תרופה אישית שלי.
לשמחתי זכיתי לשוויון הזדמנויות מלא בעבודה על אף האבחנות הקשות שלי. בסוף אוקטובר 2023 עם בוא המלחמה, ברחתי מהשטחים בחזרה לאזור הנוחות שלי. זה קצת שיבש לי תוכניות, אבל הבעתה הצדיקה את המהלך הפוסט טראומטי שלי, (תוך חצי שעה עזבתי בית בן 6 חדרים).
אחרי השוק הראשוני פניתי למחלקת החינוך והצעתי את עצמי לעבודה כממלאת מקום בגני ילדים. לי יש חוק: אני לא מסתירה את ההתמודדות שלי או את מעשה הקצה שביצעתי. אני מעדיפה להיות זו שמנהלת את השמועות עליי.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
וכך מעבר לקו ענתה לי מישהי מקסימה: "אה בטח אבל את לא פוסט טראומטית כן?". עניתי לה שאני כן, אבל עוסקת בזה כבר שנה שלישית וככה אחרי מודיעין בית אריה ועופרים, זכיתי למלא מקום של גננות גם בעירי ערד.
כשעלה נושא השיקום התעסוקתי עם מתאמת השיקום שלי, במסגרת דיור מוגן לבודדים, סיפרתי שבא לי לחזור לאהבה קדומה עבודה בגני ילדים.
האמת לא חשבתי שבחיים אקבל הזדמנות כזאת, על אף שעשיתי זאת בעברי הרחוק. להפתעתי בראיון הטלפוני עם "מילוי מקום", אפליקציה שמשרד החינוך כבר לא משתמש בה היום.
בשנה הזאת גם עבדתי בבר קהילתי ואחד הדברים היפים שמאפשרת הפתיחות, היא ההבנה וההתחשבות של מקומות עבודה, במקרה של היעדרוות, גם אם ממושכת. ולצערי נעדרתי לא מעט, בכל פעם שהחרדות גרמו לי לא לצאת מהבית לפעמים חודש וגם חודשיים.
בתקופה האחרונה ניצלתי את סגירת הפאב הקהילתי ויצאתי לתקופת אבטלה. אני כל הזמן אומרת שאומנם אני בתקופת אבטלה, אך לא מובטלת. סוף, סוף התפניתי לכתוב הרצאה חדשה בנושא הגברת המודעות למניעת אובדנות, תחום קשוח ורגיש במיוחד.
כבר שנתיים חלפו מאז שסיימתי את הכשרת תוכנית דו שיח של אנוש, הספקתי להרים הרצאת השקה ונעצרתי, קפאתי, דחיתי והתחמקתי.
בתקופה הזו הקפדתי לפגוש את המאמנים שלי מתוכנית מעוף במסגרת "מפעל מוגן" ולא ויתרתי על אף הקושי.
האמנתי שיום אחד זה יקרה ואני אפתח. זה קרה סוף סוף, כשהצטרפתי לקורס כתיבה יוצרת של מפעל הפיס בספריית ערד. משהו שם השתחרר והתחיל לזרום והמארג נתפר והעזתי להציע לשבעים איש את החומרים שלי, שישים איש ביקשו וקיבלו וחמישים איש החזירו לי משובים.
אחת כמוני לא ממהרת לתת לערך העצמי בעל הנטייה להרס עצמי לשלוט יותר. ותכל'ס באמת חשוב לי לדעת שאני בכיוון הנכון.
המון פעמים כשסיפרתי שאני עובדת ובנכות, שמעתי המלצות אחיתופל של אל תעברי את "הסכום המותר" של חוק לרון. הבעיה היא אחרת, איך אני מקבלת את ההגנה של סל שיקום לה אני זקוקה, אם ביטוח לאומי ייקחו לי את אחוזי הנכות?. זו כנראה בעיה שחלק מהאנשים מכירים.
קנאה חיובית
אני מכירה מקרוב כמה נכים שבחרו לוותר על קצבת נכות והשתקמו, חיים לצד מחלות כרוניות מכל מיני סוגים, אך לא מתמודדי נפש שזקוקים למטריה של סל שיקום.
זה קרה בזמן שהייתי באמצע תוכנית דו שיח, כשביטוח לאומי הוריד לי אחוזים ולשמחתי גם החברה המשקמת וגם באנוש לא סגרו לי את הברזים באמצע, הייתי במצוקה אמיתית, תוכנית עמיתים הופסקה במיידית והלב שלי נשבר.
אם יש מישהו בעולם שדואג לי לאורך כל השבוע אלה מדריכת שיקום והמתאמת. הן שהצמיחו בי מחדש לא מעט תפקודים, מאבקות מעליי את האבק ושולפות אותי מהנטייה להתחפר במנהרה.
הייתי רוצה בכל מאודי להגיע לשלב הזה שאני מרוויחה מספיק על אף הקשיים ולצידם, החלום שלי להיות הם, רק עם תוכנית הגנה נפשית.
