יצא לכם להתבלבל בין המציאות שלכם למציאות? לפעמים אני מאבדת ביטחון בעצמי ואני לא יודעת אם התחושה שלי מוצדקת ונורמלית או שזו ההפרעה שלי מדברת.
נגיד, לפני שבועיים מישהי עקפה אותי בתור בסופר. אם זה קורה לאדם נורמלי, הוא יעשה פרצוף או יגיד לה משהו.
אני, בגלל הבורדרליין, מרגישה הכול בווליום גבוה ומגיבה בלי פרופורציה. התחלתי לצרוח עליה. כל הסופר עשה פאוז, אנשים הסתכלו עליי המומים. העוקפת התעצבנה עליי וענתה: "רק אשפוז או מכות חשמל".
לא הבנתי, היא חושבת שהיא מעליבה אותי? הקללה שלה לא רחוקה מהאמת – כבר הייתי באשפוז יום ועשיתי גרייה מגנטית. אמרתי לה: "נכון, אני לא בריאה" ודחפתי את כל המוצרים שלה על המסוע של הקופאית. היא נבהלה ועברה לקופאית השנייה.
ככה זה כשהעצבים עולים מ-אפס למאה בשנייה אצל אנשים עם בורדרליין. בשבילי? זו המציאות. בשביל אחרים – אני לא מאה.
אני מאבדת את המצפן של מה נחשב נורמלי. זה קורה לי גם עם חוסר טאקט. נגיד, אני ואחי משכירים דירה לאנשים, ואחי מתעסק עם כל בעיה של השוכרים. למה? כי אני עם החוסר טאקט שלי בטוח אבריח אותם. לצערי אני מבינה שאמרתי משהו בלי טאקט רק אחרי שאמרתי אותו.
סיפור אמיתי: נסעתי פעם עם חברה באוטובוס לאיזה פסטיבל. היינו שתי בנות 20 צעירות והלכנו לבלות. היה לה חבר חדש, דורון, בן 30.
אני בתמימות: "עדי, אני לא חושבת שהייתי רוצה להיות כמו דורון, לעבוד באכסניה ולא למצוא את עצמי בגיל 30".
עדי קמה פתאום מהמושב ואמרה: "רננה, זה למה אין לך חברים וכולם שונאים אותך" וירדה מהאוטובוס, נטשה אותי בפסטיבל.
רק מהתגובה שלה הבנתי שאמרתי משהו חסר טאקט. אם היא הייתה מגיבה סבבה, לא היה לי מושג שאני פוגעת בה כי בעצם ירדתי על החבר שלה. זו אינטליגנציה רגשית שפשוט אין לי.
יצא לי גם שבראיון עבודה המראיין פתאום העיף אותי מהמשרד בעצבים. עד היום אין לי מושג מה אמרתי לא בסדר. אני רק זוכרת ששאלתי אותו "התקבלתי לעבודה?" לפני שיצאתי מהמשרד. חח, איזו חיה בסרט… וככה אני חיה את החיים, עם יחסי אנוש באפלה.
אבל מה שהכי משגע אותי זה כשהמציאות מתערבבת לי עם ה-OCD.
כשהייתי בת 17, היה לילה אחד שיצאתי עם חברות למועדון, השתכרתי והתנשקתי עם בחור שאני לא מכירה. אחרי הלילה, ה-O.C.D הכניס אותי לחרדה: "אם לבחור יש איידס, אז גם לך יש איידס".
ההיגיון אומר: מה הסיכוי שיש לו איידס? ונגיד שיש לו, איידס לא עובר ברוק של נשיקה, נכון? צריך שיהיה לו ולי פצע פתוח בפה כדי שזה יעבור מדם לדם.
אבל O.C.D זו חרדה שלא מקשיבה להיגיון. צריך טקס שיוריד את החרדה. אז עשיתי בדיקת איידס, בגיל 17, כשאני עדיין בתולה, ואז נרגעתי.
הבנתם? עם הבורדרליין אני מתעצבנת מסיטואציה ש-כל בן אדם מתעצבן ממנה, אבל מגיבה בלי פרופורציה ואז ההפרעה חודרת למציאות.
עם ה-O.C.D אני יודעת איפה המציאות נגמרת וה-O.C.D מתחיל (אני מבינה שזה מוגזם לעשות בדיקת איידס), אבל אני מרגישה מחויבת לעשות את הטקס, אחרת אני לא אהיה רגועה.
אתם יודעים מה הכי קשה? לפעמים יש לי התקף O.C.D ואז, בשביל להירגע מהחרדה, אני תופסת בן אדם נורמלי ושואלת אותו מה הוא היה עושה במקומי, רק בשביל להבין אם אני בסדר.
זה מתסכל אותי שאני תלויה בבן אדם אחר שייתן לי אישור להיות רגועה. שאיבדתי את המצפן שלי למציאות ואני כבר לא סומכת על השיפוט שלי, אז אני משווה את עצמי לאחרים כדי לראות אם אני בסדר.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
לדוגמה – ראיתי בחנות ביצים שפג התוקף שלהן. ישר החרדה עלתה והאוסידי אמר לי בראש: "ביצים מקולקלות זה מסוכן. לקוח קשיש יכול למות מזה. תגידי לאחראי בחנות שיוריד את הביצים מהמדף".
אחרי שאמרתי לאחראי, האוסידי מערער אותי: "תתלונני על החנות, את רואה שזה חוזר על עצמו, הם יכולים להרוג אנשים ככה וזה באשמתך כי היית עדה לפשע ולא עצרת אותו" (סוג ה-O.C.D שלי הוא אחריות יתר).
אז מה אני עושה? אני תופסת בן אדם ומשווה איתו את המציאות. נגיד, באה לאמא שלי ואומרת לה: "אם היית נתקלת בביצים פג תוקף, מה היית עושה במקומי?"
לפעמים, אמא שלי או בן אדם אחר עונים לי: "הייתי אומר לקופאית על הביצים". אני שומעת את זה ונרגעת, כי גם אני אמרתי לאחראי. איזו הקלה. אני נורמלית.
אבל לפעמים אני נופלת על אנשים שעונים לי: "הייתי תובע את החנות", ואז אני נבהלת שלא התנהגתי נכון ויש לי חרדה ואשמה שלא עוזבות אותי כמה ימים.
מישהו מזדהה איתי? גם אצלכם הגבול מטושטש בין ההפרעה למציאות?
