יצא לכם לעבור קורס עם קבוצה של אנשים זרים ולאט לאט התחברתם אליהם – ואז בסוף הקורס מישהו אומר לך: "תשמור על קשר'?".
שנים אחר כך, אתם עדיין בקשר? מה שקורה בדרך כלל זה שהקורס נגמר, ואז וואטסאפ פה, וואטסאפ שם, ואחרי כמה שבועות, הקשר מתנתק.
מכירים את זה שאתה מתקשר למישהו, והוא עונה לך: "הלו, שומע? אני באמצע משהו, אני אחזור אלייך"? הוא תמיד חזר אלייך? לא.
אבל תקשיבו מה הקטע – גם הבנאדם של "שמור על קשר" וגם הבנאדם של "אני אחזור אלייך" באמת מאמינים לעצמם! בפועל זה לא קורה. למה? כי התודעה שלנו היא מכונה של הונאה עצמית. אנחנו עובדים על עצמנו ולא יודעים, זה תהליך תת מודע.
שמתי לב לזה כשרציתי למכור את המופע שלי. שלחתי מיילים לכמה מנהלי תרבות, ומה הם הגיבו לי? "נשמע מופע מרתק, כרגע אין תאריך רלוונטי אך ברגע שיהיה, ניצור קשר". מנחשים מה קרה בפועל? נכון, לא יצרו קשר.
אבל תבינו, אני לא כועסת. גם הם לא מודעים לזה שזה פשוט לא יקרה. הם אשכרה חושבים שבעוד חצי שנה, כשיתפנה להם תאריך ביומן, הם יזכרו אותי, את האנונימית מהמייל. ברור! כולנו זוכרים עם מי התכתבנו לפני חצי שנה במייל.
אגב, אנחנו משקרים לעצמנו גם בשיחות חולין. נגיד, אתה ממליץ למישהו לקרוא איזה ספר והוא עונה לך בנונשלנטיות: "מעניין, אני אקרא" או "רשמתי לעצמי". אם תדבר איתו אחרי חודש, הוא כבר קרא את הספר? מממ.. פחות.
יש לי ידיד שקשה לו לקבל החלטות, אז הוא אומר: "תני לי לחשוב על זה". שקר. תודעה כוזבת. הוא מנסה להרוויח זמן ולא לקבל החלטה.
בעבודה שלי כמסדרת בתים, זה תמיד קורה. אני מגיעה לבית ורואה שקית עם בגדים/חפצים על השידה. חושבת לעצמי: "טוב, הם מתישהו יוציאו מה שבשקית ויסדרו". אבל אני עובדת אצלם חצי שנה והשקית לא זזה!
כשאני שואלת מה נסגר עם השקית, תמיד (!!!) אני מקבלת את אותה תשובה: "אלה חפצים שאני צריך להרכיב מתישהו/זה בגדים שאני צריך לתרום מתישהו". וכשאני שואלת ממתי השקית, הם מתפדחים שהיא עומדת כבר שנתיים על השידה בחדר שינה.
הונאה עצמית היא רפלקס שבא לנו בשביל לשרוד. אתה רוצה להשתייך, אז אתה משקר לעצמך. אתה מפחד להיכשל, אז אתה משקר לעצמך. המציאות לא נעימה? נכון, אתה כנראה תשקר לעצמך.
אבל זה מובן, לא? זה מנגנון הגנה פסיכולוגי. אנשים עם מוגבלות כמוני יכולים לפתח הונאה עצמית כדרך להתמודד עם המציאות הקשה. החברה מפעילה עלינו לחץ להראות נורמליים, אבל אני לא נורמלית, אבל עדיין אני רוצה להשתייך! אז התת מודע פותר לי את הדיסוננס הזה.
אם החברה רומזת לי שבגלל המוגבלות, אני פחות ראויה לאהבה, אז איך אני אמורה להתמודד? לקבל את הערך הנמוך שהחברה נותנת לי? HELL NO. אני לא הולכת לשנוא את עצמי, להיפך, אני הולכת להאדיר את עצמי. ואני אפילו לא צריכה להתאמץ, הונאה עצמית זה תהליך תת מודע שבא מתוך אינסטינקט של הישרדות.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו חייבים לאלחש את עצמנו. כן כן, לסבן, לערבב. אבל לא אנשים אחרים, לערבב את עצמנו. אגב, מה עם אחרים? שמתם לב שאנחנו שופטים את עצמנו בהקלה ואת האחרים בחומרה? נגיד, לפעמים אני עושה טעות בנהיגה ואומרת לעצמי "אופס", אבל כשנהג אחר עושה?! ווע ווע, אני אחנך אותו.
אנחנו גם משקרים לעצמנו שאנחנו יותר חכמים מאחרים. הערכה עצמית היא בכלל שדה שלם של הונאה עצמית! אבל תבינו, אם נהיה 100% אותנטיים מול המציאות, זה עלול לפגוע בנו.
למשל, אני מאמינה שאני בנאדם טוב ועדיין, אני אוכלת חיות. הפסקתי להיות טבעונית. אז בשביל להמשיך להאמין שאני בנאדם טוב, בשביל לא לפגוע בהערכה העצמית שלי, אני עושה במוח רציונליזציה. כלומר, אומרת לעצמי: "הפסקתי להיות טבעונית כי זה לא בריא". ככה אני מרגישה פחות רע עם עצמי.
לפעמים אני עושה "השלכה" כדי להרגיש טוב עם עצמי. למשל, אני נגעלת מכל מי שהוא קמצן. אבל למה? האם זה כי אמא שלי נדיבה ולימדה אותי לתת לזולת? לא. רוצים לשמוע את האמת? אני בעצמי קמצנית. ואני נגעלת מהתכונה הזו בי. אז משליכה אותה על אחרים. יותר קל להיגעל מאחרים מאשר מעצמי, נכון?
שמעו קטע – אחיינית שלי, בת 18, לומדת באולפנה. יום אחד, היא סיפרה לי שבאולפנה הקרינו ריאיון שלי בטלוויזיה על אל-הורות. למה? רצו ללמד באולפנה שיש אנשים שלא רוצים ילדים.
ואז הלכתי לקנות קפה, והמוכרת במאפייה אמרה לי שבאוניברסיטה שהיא לומדת, הקרינו בקורס אחד ראיון שלי על O.C.D.
ולסיום, מורה בבית ספר בגדרה, אמרה לי שדיברו בכיתה על האודישן שלי בכוכב הבא, כי אמרתי שאני א-מינית. עכשיו ברור לכולנו שבמוסדות האלה להשכלה, רצו ללמד על אל-הורות, הפרעות חרדה וא-מיניות, כן? אבל אותי זה לא מעניין. אני נרקיסיסטית. מה אני מספרת לכולם? שלומדים אותי באקדמיה, את רננה. זה יותר נעים לאגו.
אני אישית חושבת שלחיות באשליה זו מתנה. מה עדיף, שאני אתרכז במוגבלות שלי ובכמה היא מגבילה אותי? לחיות בסרט זה כלי שימושי בשביל לשרוד בחברה התחרותית שלנו. הטבע צייד אותי בהונאה עצמית, אז למה שלא אשתמש בה?
מצד שני, קרה לי לאחרונה שמישהו פוצץ לי את בועת האילוז' שלי, וזו הייתה חוויה כואבת במיוחד לנחות למציאות. כשאתה חי בסרט שאתה מעל כולם, זה נעים, אבל זה מעכב שיפור עצמי. מדי פעם אתה מקבל ד"ש מהמציאות שמכאיב לך.
אולי בועת האילוז' שלי לא בריאה. אולי הדרך הבריאה היא התמודדות כנה עם המוגבלות ופשוט לקבל אותה כמו שהיא. לא יודעת, לא ניסיתי, יותר נוח לי לחיות בסרט.
