חברות זה קשר משמעותי בחיים. קשר שמעניק תחושת שייכות וביטחון, שמאפשר לשאת את הבדידות ולהפר את התחושה של להיות לבד. עם זאת, לפעמים חברות דווקא מגבירה לתחושתי את הבדידות.
בניגוד למשפחה, שאם רוצים או לא תמיד איתנו בטוב וברע, חברים זה עניין של בחירה. עם חברים אנחנו בוחרים אם להיות, כמה ומתי. אני למשל, מתקשה להיות הרבה זמן עם חברים. בעיקר כשמדובר בקבוצה גדולה או במקום רועש, שאני לא רגילה אליו. קל לי הרבה יותר לנהל קשרי חברות יותר מינוריים, אחד על אחת, בקבוצה קטנה, רחוק מהמולה של משתתפים רבים.
הייתי שמחה אם הייתי יכולה להיות יותר פעילה בסיטואציות מרובות משתתפים, אבל אני מרגישה לפעמים במצב כזה כאילו שאני מאבדת שליטה ואז אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום. לפעמים, להיות ליד אנשים משמח אותי מאוד, ואז אני מרגישה מוצפת מרוב שמחה.
לפעמים, ברגע אחד אני פוחדת מאיך שאגיב, ואז אני מתרחקת ונהיית עצבנית בשנייה. אני חוששת שאם אנשים יתקרבו אליי כשאני במצב כזה, אולי אפילו אפגע בהם, במילים או במגע, מבלי באמת להתכוון.
מצב כזה קרה לי ביום הצילומים האחרון לתוכנית "ריאיון מיוחד" ב"קשת 12", שבה אני משתתפת. אחד מהחברים המשתתפים בתוכנית חיבק אותי. החיבוק שלו ריגש אותי המון ושימח אותי כל כך שהרגשתי הצפה. פתאום, בגלל המגע הקודם שממנו דווקא נהניתי, הכול נהיה לי רועש והתעצבנתי מכל דבר. הרגשתי שאני חייבת להתרחק מהחיבוק, כי פחדתי שהוא יעלים הכול ושלא אוכל להתרכז בכלום. מוזר, אבל זה ככה.
כשאני מרגישה מוצפת, אני חשה כאילו משהו משתלט עליי, ואז זה הדבר היחיד שאני יכולה להרגיש או להתייחס אליו. התרחקתי מהר ונמנעתי ממגע ומקשר עם החברים מהתוכנית שפנו אליי.
כשחברים מהתוכנית הביעו כלפי דאגה, לא הייתי מסוגלת להגיב להם, כי הרגשתי שאני מאבדת את זה ושאני לא מסוגלת לשלוט בעצמי. הרגשתי נבוכה מחוסר היכולת שלי להגיב והתרגשתי מהדאגה שהפגינו.
הייתי רוצה להרגיש שאני שולטת בסיטואציה, שאוכל להגיד שהכול בסדר, שאני רק צריכה קצת זמן להירגע. אבל אולי אחרי הכול, אני לא שונה מאנשים אחרים שצריכים להירגע. כולנו לפעמים צריכים קצת זמן כשקורה משהו שיוצא מגדר הרגיל, משהו שדורש משאבים מעבר לסף. אני פשוט צריכה יותר עזרה לתווך את זה לסביבה.
אז אולי בעצם, זה לא כזה נורא ואולי אני צריכה לסלוח לעצמי על כך שאני לא מושלמת, כמו שבוודאי הייתי סולחת למישהו אחר. הרי, אף אחד לא באמת מושלם.
אין ספק שלי קשה יותר מאנשים אחרים ליצור קשר עם חברים, ובעיקר לשמור עליהם על אף מגבלותיי ולמרות שאני מייצרת יותר מצבים של ריחוק מנוכחות או ממגע בגלל מי שאני ומה שאני מרגישה. למרות כל זאת, חברים אמיתיים אמורים להבין אותי ולהכיל את המגבלות האלה, גם כי אני מאמינה שיש לי הרבה מה לתת מעבר לזה.
לעוד טורים של לי נווה גיא רון – לחצו כאן
