לפני 20 שנה הלכתי להסתפר אצל ספר מבוגר. תוך כדי שהוא מתעסק לי בשיער, הוא שואל "אפשר?". לא הבנתי, חשבתי הוא מתכוון 'אפשר להתקרב/לגעת', עניתי "כן" בלי לחשוב יותר מדי. אני רגילה שרופאים שואלים כי צריכים לגעת בי, זה מקצועי, ואני ישר מסכימה להם.
קיצר, אני עונה כן, והוא הזיז לי את השיער, ועל הדרך הוא הזיז גם את הגופייה, כאילו "בטעות". ואז הרגשתי לא טוב עם עצמי, קצת מחוללת. מה יש לו לגעת לי בגופיה או להיות קרוב לחזה שלי? הוא כאילו חצה קו דמיוני בינינו וזה הרגיש לא בסדר.
חזרתי הביתה ולא הייתי רגועה. התקשרתי אליו ואמרתי לו שזה הפריע לי מה שהוא עשה. הוא אמר "אין בעיה, רק אל תספרי את זה לאף אחד". דבר כזה יכול לפגוע בשם שלו מבחינת לקוחות.
שיתפתי את אמא שלי, ומה היא אמרה? שיש לה חברה שהייתה אצל הספר הזה והרגישה בדיוק את אותו דבר. אצלה, הוא כאילו "בטעות" הכניס את היד בין החזה, ומאז החברה שלה לא חוזרת אליו. אמא שלי גם הייתה לקוחה שלו והלכה לדבר אתו.
מאז, המקרה הזה רודף אותי. כבר עברו 20 שנה וכל פעם שאני עוברת ליד המספרה, כל פעם שאני שומעת על הטרדות מיניות, המצפון אוכל אותי שלא עשיתי משהו, שלא עצרתי את זה. זה מעוות! אני הקורבן! ואני זו שמרגישה אשמה.
יודעים מה עצוב? כמעט שנה אחרי המקרה, הייתי חייבת לעשות קצוות, ולא היה ספר פנוי, אז חזרתי אליו ומה הוא שאל אותי? "תגידי, למה את כבר לא באה?". מה? הוא אפילו לא זוכר מה היה? כאילו אין לו שום אחריות על הטראומה שלי.
בזמנו, בגלל שזה לא מקרה חד משמעי, לא פניתי למשטרה, הרגשתי שאין לי קייס, שזה בתחום האפור, שזה מקרה שנופל בין הכיסאות. אבל זה מציק.
גם ניסיתי להכחיש, להגיד לעצמי שלא קרה פה כלום ושאני סתם עושה עניין. אני מתמודדת נפש וזה גדול עליי, כל דבר אני מרגישה בווליום גבוה, אני לא צריכה עכשיו בלגנים עם משטרה ולעשות שיימינג לבנאדם, אז הדחקתי, הבנתם? כאילו המוח שלי אומר לי "לא קרה כלום" כי הוא מנסה למזער את הנזק בשביל שאני לא אצטרך להתמודד ולעשות עם זה משהו.
יודעים מה? בואו נעשה סימולציה. נדמיין שפניתי למשטרה. בטח איזה חוקר גבר, שחושב רציונלי היה שואל אותי: "למה חזרת אליו?".
החוקר צריך להבין את רוח התקופה. לפני 20 שנה, לא הייתה כזו מודעות להטרדה מינית, לא היו לי אפילו שפה ומילים להמשיג מה אני בדיוק עברתי אצל הספר.
לשפה יש כוח, היא נותנת תוקף גם להטרדה מינית, למקרים לא חד משמעיים, ולא רק לתקיפה מינית שהיא חד משמעית. כלומר גם מעשה מגונה אסור לעשות, ואם הרגשתי לא בנוח, אז כנראה משהו לא בסדר.
ואם החוקר היה מקשה ואומר: "אבל הספר שאל אם אפשר!" אז החוקר צריך להבין שההסכמה שלי הושגה במרמה. הספר לא שאל: "אפשר להרים לך את הגופייה בטעות?".
בגלל שעד היום לא הצלחתי לשכוח מהמקרה הזה, דיברתי השבוע עם מיטל גרף, עורכת דין שפיצית, שמייצגת עכשיו שתי מתמודדות נפש בתיקי אונס (גילוי נאות – היא גם בת דודה שלי):
אני: תגידי מיטל, למה הבחירה היא או לשתוק או ללכת למשטרה? למה אין ארגון שהוא כמו כרטיס צהוב בשביל מקרים כמוני שנופלים בין הכיסאות?
מיטל: יש ארגוני סיוע וטיפול רגשי ואפשר להתייעץ איתם. תמיד יש משהו לעשות, גם אם זה לא פלילי, את הרי נפגעת, אז יש מקום לפחות להתנצלות כנה מצידו.
אני: למה אני מלאת מצפון שלא התלוננתי ועצרתי את זה, עדיין אחרי 20 שנה?
מיטל: אני מכירה סיפורים שמלווים נשים גם 40 שנים. אנשים מתייסרים ונפגעים פעמיים; פעם ראשונה, הפגיעה עצמה ופעם שנייה, הם שואלים "האם הגבתי נכון?".
אני: היפותטית, כדאי לי בכלל להגיש תלונה?
מיטל: אני מאמינה שבמקרה של פגיעה, צריך להתלונן ולטפל. להגיש תלונה זה אתגר, במיוחד כשאת רננה, מתמודדת נפש או עם מגבלה כלשהי. לכן היום יש מעמד למתלוננת עם מוגבלות. היא יכולה להגיע להגיש תלונה עם "מנגיש צדק". ארגון "בזכות" נותן שירות של מנגישי צדק, המספר שלהם 054-8213414. בנוסף, אחרי שהגשת תלונה על עבירת מין, את זכאית לסיוע משפטי בחינם. אני למשל עורכת דין בסיוע המשפטי הזה.
אני: וואלה. ומה שונה לייצג אדם עם מוגבלות לעומת אדם רגיל כביכול?
מיטל: אחרי שירות משמעותי שלי במשטרה בתפקיד ראש תחום חקירת אנשים עם מוגבלות, למדתי על הצרכים שלהם, אני מייצגת את האנשים שמתקשים לייצג את עצמם. מסייעת להם שיבינו אותם.
אני: ואם אני בוחרת לשתוק?
מיטל: ב-25 שנות קריירה פגשתי נשים שהתלבטו אם לחשוף את הסוד. הייתה מישהי שנפגעה מינית על ידי קרוב משפחה ושתקה. לאורך השנים, היא קיבלה ממנו כסף (וגם מהמשפחה!) רק כדי שתשתוק. אני לא אשכח שאמרה לי: "הסתובבתי בכל העולם, הוצאתי כספים, אבל עדיין הנפש שלי לא נותנת לי מנוחה. אני רוצה להתעמת אתו, אני רוצה שכל העולם ידע".
אני: שאלה אחרונה – אם שלב ראשון בא לי רק להתייעץ עם מישהו, לפני שאני מגישה תלונה?
מיטל: יש מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית שעונים לך 24/7. המספר הוא 1202 לנשים, 1203 לגברים.
לעוד טורים של רננה אורן – לחצו כאן
