אנשים פונים אליי פעמים רבות בתואר "מעוררת השראה". אומרים לי שאני אדם שמצליח נגד כל הסיכויים, שאני עושה דברים שלא ייאמנו. בברכות יום הולדתי כותבים לי המברכים פעמים רבות משהו בסגנון – "תמשיכי להיות אדם מעורר השראה".
חברים, משלבות, קוראים שלי ולאחרונה גם מי שצופה בי בטלוויזיה ב"ריאיון מיוחד", גם הם מבטאים דברים דומים.
הרגשתי לאחרונה, שזה משהו שחוזר על עצמו. מבחינתי, כשקוראים לי ככה, אני חשה תחושות מעורבות. מצד אחד, אני מקבלת מחמאות ומרגישה מחוזקת, מרגישה שיש לי השפעה חיובית ומשמעות. מצד שני, אני מרגישה מבוכה, ושאולי בעצם אני לא ראויה לתואר הזה או לתחושה הזו של אנשים שסביבי או שנחשפים אליי.
אני חושבת לעצמי – מה בי בכלל מעורר השראה? שאני אדם שלא יכול לעשות כמעט דבר בלי עזרה? שאני צריכה איתי מלווה/משלבת כמעט בכל מצב? אני חושבת שאולי אומרים לי דברים סתם כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר, או אולי יותר גרוע, שכל זה נאמר מרחמים.
נדמה לי, שאין סיבה שאדם מוגבל כמוני יעורר במישהו השראה. עם זאת, אני באמת מאמינה לאנשים שהם מתכוונים לכך, כאשר הם אומרים את זה. אני מרגישה כנות מצידם, וזה גורם לי לתהות מה הסיבה לכך.
אני חושבת שאולי הסיבה היא שרואים אותי, דווקא אותי, מתמודדת, מגשימה ועושה דברים שגם אחרים רוצים מאוד להגשים ומשהו עוצר בעדם. אולי מבוכה, אולי חשש מכישלון. אני ממש יכולה להבין את התחושות האלה. בכל מיני נסיבות חיים, גם אני לא מצליחה להתמודד מול מכשולים מסויימים ורבים, בדיוק מאותן הסיבות.
אני חושבת שמה שמאפשר לי להמשיך ולהגשים חלומות אלה הם שני דברים עיקריים: אחד מהם הוא היכולת שלי להתעלם ממוסכמות חברתיות ולנוע בדרך שלי. הדבר השני, שמתקשר גם הוא לראשון, זו הסביבה התומכת, שתמיד מאמינה בי ודוחפת אותי קדימה. כולנו זקוקים לסביבה שכזאת ואני מרגישה בת מזל שזכיתי להיות מוקפת באהבה ובאמונה בי, אמונה שאני יודעת שבלעדיה לא הייתי מצליחה להתנהל כפי שאני מתנהלת.
אני חושבת, שאם אתם מרגישים תקועים, שאם הפחד מפריע לכם להגשים חלומות, אולי חסרה לכם סביבה שכזאת. אנשים שאוהבים אתכם, שידחפו אתכם קדימה בכל הכוח גם כשאתם כבר מוותרים.
ומעבר לזה – ברור שזה גם הכרח להאמין בעצמך. האמינו בעצמכם. התעלמו מרעשי רקע חברתיים, שלרוב אינם איכותיים וגם לא אובייקטיביים. לכו בדרככם שלכם. היא תמיד נכונה. היא שלכם. אולי זה אפילו חשוב יותר מהסביבה התומכת, שלפעמים קשה להשיגה. תמכו בעצמכם! זה תמיד אפשרי!
לעוד טורים של לי נווה גיא רון – לחצו כאן
